הארי:
צלצול סוף היום נשמע, לא לקחתי את הזמן באריזת החפצים ובתוך מספר שניות מצאתי את עצמי מחפש את לואי ברחבי בית הספר.
ברגע שראיתי את פרצופו שוב לאחר 150 שנה הרגשתי את הגוש בגרון ודמעות שלא נזלו מעיניי במשך יותר מדי זמן מאיימות לצאת.
חשבתי שזה הוא, האמנתי שזה הוא. אפילו הקול שלהם זהה, הגוון קול המיוחד הזה תמיד יהיה כמו מוזיקה לאוזניי והמראה שלו תמיד יהיה המועדף עליי.
הייתי צריך לברוח מהאזור ובעיקר ממנו בשניה שעיניי נחתו על שלו אך פשוט לא יכולתי להתרחק ממנו, לא שוב.
אני עדיין לא מבין איך הם בעצם אותו בן אדם, הכישוף שניסיתי לעשות היה לפני יותר מ100 שנה וברגע שהוא כשל התרחקתי מהעיירה הזאת אחת ולתמיד.
הם אלה שהרגו אותו.
"הארי הכל טוב? שכחת את הגקט בכיתה" שמעתי את הקול האהוב עליי מאחורי גבי, מסתובב אליו באדישות ומשתדל לא ליפול לעיניו הכחולות והעמוקות.
"אם אתה מחזיק אותו אז אני מאמין שכן" גיכחתי והוא השפיל את ראשו בחיוך קטן, מגיש לי אותו עם ידיו הקטנות. "תודה תספיק" הסתכל עליי מלמטה עקב פער הגבהים המשמעותי ביננו.
"תודה לואי" לקחתי את הגקט בחיוך שמוציא החוצה את גומתיי, צופה בו מהנהן באיטיות ומנתק את הקשר העין כששמע צעקה הקוראת בשמו.
"אני צריך ללכת הארי, נתראה היה נחמד לדבר איתך" אמר במהירות והביא לי חיבוק קטן, ניצלתי את ההזדמנות והנחתי את יד אחת על מותניו, וכן ההרגשה בדיוק כמו שזכרתי אותה.
מותניו הצרות וגופו הקטן והעדין, זה הרגיש כלכך טוב לגעת בו גם אם זה רק לשנייה אחת.
"נתראה" אמרתי כשהוא התנתק מהחיבוק מסמיק בחלקו ומחייך פעם אחרונה לפני שמסתובב ורץ לחברו הבלונדיני שעמד בקצה המסדרון, מתחיל ללכת איתו ליציאת בית הספר בזמן שבהיתי בגבם הולכים ומתרחקים מהאזור.
אך בכל הזמן הזה לא יכולתי להתעלם מהריח החזק של אנשי הזאב שמסריח את כל מסדרון בית הספר, כלב רטוב מזדיין.
***
"איפה היית הארי?" זאין שאל ברגע שנכנסתי אל הבית, הולך אחרי בפרצוף זועף בזמן שעליתי לקומה העליונה בתקווה להסגר בחדר ולנסות להבין מה השתבש עם הכישוף של קמילה.
"בבית ספר" עניתי בהרמת כתפיים, מחפש בין המדפים את הספר דרכו הכישוף נעשה. זה לא יתכן שרק אחרי 150 שנה הכישוף מתעורר לתחיה.
"מה זאת אומרת הארי? אנחנו סיכמנו שאנחנו חוזרים לפה רק אם נשמור על דיסקרטיות, אנחנו לא יכולים להתערבב לאנשי הזאב שכאן. אתה יודע שברגע שישמעו שחזרנו הם לא יהיו מרוצים" דחף את כתפי וסובב אותי לכיוונו, מבטו היה קודר וחודר ורצינות נשקפה בקולו.
"זאין אתה יודע שהם יגלו את זה בשלב כלשהו, אתה חייב להבין שיש סיכוי שנייט כאן! הוא יכול לחזור זאין אני רק צריך להבין איך" אמרתי נואש בזמן שהתסכלתי עמוק לעיניו, מנסה למצוא מעט חמלה כלפי המצב.
"הארי עברו 150 שנה אתה חייב לשחרר" נאנח וליטף את כתפי, הוא ניסה לנחם אותי אבל הוא לעולם לא יבין מה ההרגשה שאתה האשם העיקרי במוות של האהבה הגדולה ביותר שלך.
"אני לא יכול זאין, זה כבר לא האהבה שמפעילה אותי. זה האשמה שמושכת אותי" השפלתי את ראשי והלכתי אל עבר המיטה שנחה בחדרי, מתיישב ופותח את הספר בתקווה למצוא קמצוץ של מידע.
"זה הילד הזה נכון? כבר כמעט 70 שנה שלא הזכרת את נייט. מאז שפגשת אותו אתה מתנהג מוזר" נשען על הדלת מולי ומביט בי מצפה לתשובה.
לא עניתי, במקום זאת נתתי לשתיקה לעשות את שלה.
"אני מבין" הנהן ויצא מהחדר, סוגר אחריו את הדלת ומשאיר אותי לבד לחפש תשובות שלא כתובות בשום ספר אפשרי שכאן.
העברתי שעות בקריאה וכתיבה, אך שום דבר לא היה נראה הגיוני. כמעט וכל הסיטואציה עם לואי ונייט רק בראש שלי.
התמתחתי בפראות על המיטה, נאנח בשקט ומתרומם ממנה. לא יכול לעצור את עצמי מלחשוב על הילד עם העיניים הכחולות.
הוא מעניין אותי, יותר ממה שהוא צריך לעניין. הכל בו מושך את תשומת ליבי והמראה הקטן שלו רק מדליק את כל החושים שבי יותר.
הוא מרגיע את מחשבותיי מסיבה שלא יכולתי להסביר וכרגע הייתי שמח רק לשבת ולהסתכל על פניו היפות, עם כמה שזה נשמע קריפי.
הוא ונייט נראים אותו הדבר וזה משהו שלא הצלחתי לפתור, לואי והוא אנשים שונים אבל במובנים אחרים גם זהים לחלוטין.
היופי שלהם לעולם לא ימאס עליי, ואיכשהו מצאתי בלואי משהו שלא ראיתי בנייט.
מן תמימות וכנות שהפכו את היופי שלו לרך יותר ואת האדם שהוא למעניין יותר, אני רוצה לדעת כל דבר עליו גם אם זה יבוא על חשבון אהבה אחרת שלי.
בשלב כלשהו אני אצטרך לשחרר, פשוט עכשיו שאני כה קרוב לפתירת הבעיה אני לא יכול לוותר על נייט שהבטחתי לו שתמיד אהיה שם.
הסתכלתי אל החלון שם לב שהירח כבר בוהק על פני השמיים המקושטות כוכבים.
זמן לשתות קצת, ולא אני לא מדבר על אלכוהול.
♡~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~♡
בום פרק!!!
אז נקודת מבט הארי כמה מרגש ואפשר לאט לאט עם הזמן להבין את הסיפור במלואו.
חשוב לי לציין שנייט לא יהיה דמות מרכזית בסיפור ולרוב פשוט יוזכר בפרקים על ההמשך אני כבר לא יכולה להגיד.
בפרק הבא אני מאמינה שכבר נגיע יותר מרק ערפדים ולואי שבאופן מחשיד נראה בדיוק כמו האהבה הראשונה של הארי.
מקווה שאהבתן את הפרק ואכתוב בהקדם האפשרי פרק נוסף
סליחה גם שהפרק כזה קצר פשוט לא היה לי איך להמשיך אותווו
לאביו3>>>>
YOU ARE READING
little freak- Larry stylinson
Fanfictionלפני 150 שנה הוא התאהב עד המקרה הטראגי שהשאיר אותו לבד. אך הכל השתנה ברגע שפגש בו. הוא נראה בדיוק כמו האהבה הראשונה שלו, ממש כפיל שלו. מכיל- קטעי 18+ אזכורים של מוות מכות קנאה יחסים בין בן×בן קפיצה בזמנים על טבעי ערפדים אנשי זאב
