פרסי ג'קסון והאולימפיים-המשך(פרק שבע יצא!)

אנבת נפצעת

התיישבתי בספה והדלקתי את הטלוויזיה.
הייתי מותש מיום לימודים ארוך. חשבתי שיהיה לי 5 דקות של שקט. רק 5. ממש. השעה הייתה שעת אחר הצהריים מאוחרת, בערך חצי שעה לפני שקיעה. ריחות נפלאים זרמו באוויר מאימהות שמבשלות ארוחת ערב. בטלוויזיה שודר ערוץ החדשות. העברתי לערוץ הספורט. לפני שהספקתי להבין מה משודר, שמעתי צרחה מכיוון חדר השינה.
זינקתי מהספה.
"אנבת!" צרחתי.
פחד גאה בי.
היא לא ענתה.פתחתי בחוזקה את דלת החדר. נכנסתי במהירות ומבטי התנגש עם מבטו של לא אחר מקיקלופ. הקיקלופ היה בגובה 4 מטרים בערך, יחסית קטן לגודלו. צבע עורו היה אדום והעין היחידה במצחו הייתה בצבע כחול בהיר. בשערו הירוק היו קלועות צמות. ימין של הקיקלופ החזיקה סכין. יד שמאל החזיקה את אנבת באוויר. עצרתי את עצמי בבת אחת. לא יכולתי לתת לאנבת להיפגע. מצבה לא היה נראה טוב. היה לה חתך עמוק שנמשך לאורך המצח עד הלחי. היא הייתה מחוסרת הכרה. הכרחתי את עצמי לדבר בקול רגוע.
"תוריד אותה." נהמתי.
הקיקלופ צחק.
הייתי חייב לחשוב על תוכנית לחלץ את אנבת'. אבל איך? אני הרי לא חמוש, ולו יש סכין.
"לא באתי להרוג את החברה הקטנה שלך." הוא אמר.
"תוריד. אותה." פקדתי עליו.
"יש מסר בפי,"הוא אמר. "הלורד יחזור. ברגעים אלה הוא מתכונן. ייקח לו לכל היותר שבועיים כדי לחזור להתגלמות מלאה, והפעם לתמיד. תתנהג יפה ונקל עלייך."
"על מי אתה מדבר?" שאלתי.
ניסיתי לחשוב על תוכנית.
"אל תטרח," הוא אמר, כאילו קרא את מחשבותיי. "אגיד שוב, לא באתי להרוג את החברה שלך. אני שליח. הלורד שלח אותי. באתי להעביר לך מסר. הלורד רוצה אותך בחיים. אולי תועיל לנו. אל תעשה שטויות. תן לנו לעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות. רק ככה חברייך לא יפגעו. "
"תסביר את עצמך!" צעקתי עליו.
"איני עבדך, בן פוסידון," הוא אמר. "לא באתי לציית לפקודותיך. זכור את דבריי, חצוי, ברגע שנפשך תחשוק, אתה תדע הזמנה. ברגע שתפריע לעבודתנו, נפגע לא בך, באהוביך. הלורד שלנו מכיר את כל חולשותייך. ולגבי הנערה - אל תטרח לשכנע אותה לצדך. היא בצידנו. ברגע שתתנגד, נשחוט אותה."
"על מה אתה מדבר?!" צעקתי. לא יכול להיות שאנבת' בחרה בצד של מי שהם לא יהיו. היא בחיים לא הייתה עושה דבר כזה. הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על כך ולהתרכז במה שאני צריך לעשות. כרגע זה היה למצוא תוכנית. אבל לא ידעתי מה לעשות. תוכניות זה בדרך כלל התפקיד של אנבת.
הקיקלופ נהם. " תדע זו מחלום. עכשיו, זכור דבריי, ברח לך, חצוי. העולם מגיע לתחילת שלטון חדש. השאר את הנערה והצל את עצמך. זאת תהיה ההזדמנות האחרונה שלך." במילים אלה הוא שמט את אנבת על רצפת החדר, פתח את החלון ועלה על פתחו. הוא חייך אליי חיוך מלא שיניים רקובות, וקפץ. שום דבר לא עניין אותי מלבד אנבת' המוטלת על הרצפה. רצתי אליה.
"אנבת, אנבת, אנבת!!" צעקתי. "את לא יכולה. בבקשה. אל תמותי. את לא יכולה לעשות לי את זה." הבטתי סביב. לא ידעתי מה לעשות. הרמתי את אנבת והשכבתי אותה על המיטה. רצתי לעבר המטבח. לקחתי נקטר, כמה תחשבושות ודבר סלוטייפ. רצתי בחזרה לחדר עם השלל בידי. בחנתי את מצב גופה של אנבת. על פי חבלות גופה, היא ניסתה להיאבק בקיקלופ. קשה מאוד לנצח את אנבת. יכולתי לנחש שהיא הייתה מופתעת ונאלצה להילחם בלי כלי נשק. החבלות על גופה היו נראות יותר פנימיות, ובזה כבר לא ידעתי איך לטפל. נשבעתי לעצמי שברגע שכל זה יגמר אלמד איך לטפל בפצוע יותר טוב מהשיעורים במחנה. הפצע הממש רציני היה לאורך המצח והלחי שלה. הוא היה נראה מאוד עמוק, מה שלא היה טוב בהתחשב במיקומו, שהיה הראש. הוא עטה גוון ירקרק מסביבו. לא יכולתי להאכיל את אנבת אמברוסיה מכיוון שהייתה חסרת הכרה, אז טיפטפתי כמה טיפות נקטר לפה שלה בתקווה שיתן לה עוד קצת כוח וגם בתקווה שלא תיחנק. חיטאתי את הפצע בראש עם נקטר ועטפתי אותו בתחבושות ודבק סלוטייפ. חטפתי את העט/חרב שלי, אנקלוסמוס, משידת הלילה שליד המיטה שלי ושל אנבת והכנסתי לכיס. הרמתי את אנבת ורצתי במורד המדרגות לכיוון פתח היציאה מהבית. הגעתי לאוטו שלי והשכבתי את אנבת במושבים האחוריים. התיישבתי במושב הנהג. התחלתי לנסוע במהירות שאין לתאר(באמת אין לתאר), למקום היחיד שיכולתי לחשוב עליו.