פרסי ג'קסון והאולימפיים-המשך(פרק שבע יצא!)

אני מנסה להציל את אנבת

כמו שאתם יכולים לנחש לעצמכם, ממש לא הייתי מרפא טוב. גם זה בדרך כלל היה התפקיד של אנבת. רק שעכשיו היא הייתה הפצועה. אלוהים, אני חייב שהיא תלמד אותי אחרי שהיא תצא מכל הבלאגן הזה.
האצתי במכונית לנסוע יותר מהר.
כמו שאמרתי, נסעתי למקום היחיד שיכולתי לחשוב עליו. לא, לא בית החולים. מחנה החצויים.
אחרי נסיעה שנדמתה כמו נצח, שבה אנבת לא פלטה שום קול(מה שממש הדאיג אותי) הגענו.
עצרתי בחריקה מול גבעת החצויים. יצאתי מהאוטו והוצאתי את אנבת החוצה. כשהיא בידיי, רצתי החוצה ונכנסתי בשער המחנה. "עזרה!" צרחתי. "מישהו! בבקשה! עזרה!"
הראשונים שהבחינו בי היו קלאריס ושני ילדי ארס שעמדו אחד ליד השני ודיברו מולה. כשקלאריס הבחינה בי, היא אמרה משהו לשני אחיה בפרצוף רציני והם רצו שניהם לכיוונים שונים. מבטי לא מש מקלאריס. "בבקשה תעזרי לי," אמרתי כשדמעות כבר בעניי. לא יכולתי לתאר מה הרגשתי באותו רגע. פחד, דאגה, עצב, כעס.
היא רצה לעברי.
"מה קרה לאנבת?" היא שאלה בפנים מודאגות. בדרך כלל הייתי חושד כשקלאריס מביעה רגש, בעיקר שזה דאגה, או נמלט על נפשי. אבל עכשיו שום דבר לא עניין אותי חוץ מלהציל את אנבת ולהשאיר אותה בחיים.
לא הייתי מסוגל לדבר.
"תשכיב אותה על הרצפה," היא אמרה לי. " קדימה! למה אתה מחכה?!" הצעקות שלה העירו אותי מההלם.
עשיתי כדרישתה. קלאריס כרעה לצד אנבת וכך גם אני. הבחנתי בקבוצת ילדי אפולו שרצים מאחורי אחד הילדים שקלאריס דיברה איתם לפני כן, ובילד השני הרוכב על גבו של כירון.
הם הגיעו אלינו. עד מהרה אורות נדלקו בכל הביתנים במחנה, מה שהייתי יכול לראות כי השעה הייתה מאוחרת, בערך 10 בלילה.
"פרסי," כירון אמר בקול רגוע, תמיד כשהוא מודאג. זזתי לאחור ופיניתי לו ולילדי אפולו מקום. מהר מאוד כל המחנה התאסף סביבנו. לא שמעתי את כל ההמולה. הייתי בהלם טוטאלי. כל הקולות התעמעמו לי באוזניים והדבר היחיד שיכולתי לראות ולחשוב עליו היתה אנבת. כירון אמר משהו שלא הצלחתי לשמוע לילדי אפולו והם נשאו את אנבת משם. קלאריס וחצי מהמחנה נשארו לצידי. ילדי אתנה היו חסרי מנוח. קלאריס אמרה להם משהו. הם הנהנו בפנים חלקם חמורות סבר, חלקם מודאגות, חלקם מבולבלות. היא אמרה לשאר המחנה משהו, וכולם חזרו לביתנים. קלאריס, שני ילדי דמטר ובת הקטה אחת עזרו לי לקום והובילו אותי לביתן שלי. הם עזרו לי לשכב על המיטה ואמרו משהו שלא הבנתי. הם סגרו את הדלת והשאירו אותי לבד בביתן חשוך לצלילי הים מאחוריי. ניסיתי להירגע. ניסיתי להבין מה קרה. לא הצלחתי. כשמוחי כבר התייאש ממחשבות, נרדמתי.