פרסי ג'קסון והאולימפיים-המשך(פרק שבע יצא!)

אנחנו בצרות

"היי!עזרה!", צרחתי מבעד לדלת. "מישהו!!"
לא ידעתי מה לעשות. ניסיתי לבעוט בדלת הביתן שלי, ניסיתי לפתוח אותה אבל כלום- נותרתי חסר אונים, צורח לעזרה ושומע את צרחות המחנה מחוץ לדלת הביתן שלי.
נואש, הסתכלתי סביב חדר הביתן שלי וחיפשתי דרך מוצא. מצאתי את העט/חרב שלי, אנקלוסמוס, נחה על שידת הלילה שלי כתמיד. בניסיון נואש-חטפתי אותה מהשידה ודקרתי את הדלת מספר פעמים. מכיוון שדלת הביתן הייתה עשויה מעץ, הצלחתי לפעור כמה חורים. בסופו של דבר נפער חור בערך בגודל כף היד שלי. הצצתי מתוכו, וגיליתי בחוץ מהומת האדס שלמה. ראיתי חניכים רצים לכל עבר, נסים על נפשם. הסיבה לכל המהומה הזו, היא לא אחרת מאויבי הותיק, המינוטאור. איכשהו הוא שרד את הקרב שלנו במנהטן, שוב. ואולי התגבש מחדש? לא היה לי זמן לחשוב על זה. בודדים ניסו להילחם בו ללא הצלחה. העפתי מבט אחרון בחוץ וראיתי נערה בלונדינית יושבת על כתפו של המינוטאור. היא נראתה בסביבות גילי. ראיתי את גייק מייסון מביתן הפייסטוס בורח לנפחייה לקחת כמה כלי נשק. "גייק!" צרחתי לו בתקווה שישמע. הוא הסתובב בבלבול. "כאן!" צרחתי. מבטו נעצר בי והוא רץ לכיווני.
"פרסי!" הוא קרא והגיע לדלת.
"מה קורה שם בחוץ?" שאלתי בעודו מתעסק עם מנעול הדלת.
הוא לא ענה.
"תתרחק," הזהיר.
הדלת הוציאה קול חריקה קטן וגייק בעט בה והיא נפלה כלפי פנים.
"היי פרסי." הוא התנשף.
"גייק! מה העניין שם?" שאלתי אותו.
"אחי, אני חושב שכדאי שתראה בעצמך.."
"אני מבין שיש שם מינוטאור, אבל למה לא נלחמתם בו עד עכשיו?"
"המינוטאור הוא לא הבעיה.."
או-או.
פתחנו בריצה ויצאנו מהביתן. נעצרנו מול המינוטאור שעוד לא שם לב אלינו.
"לך לנפחייה וקרא לכמה שיותר חניכים שתצליח להשיג," אמרתי לו. "אני אטפל במינוטאור.
"פרסי-" הזהיר.
"אין לנו זמן! לך!"
בחוסר רצון גלוי הוא הסתובב ופתח בריצה לכיוון הנפחייה.
"היי, בשר טחון!" צעקתי לעבר המינוטאור בנסיון להשיג את תשומת לבו.
"מה קרה, יום לימודים ארוך היום?" היצור שאג באיום. הבחנתי בדמות הנערה היושבת על כתפו של המינוטאור.
זיהיתי אותה. וידעתי שאני חייב לעזור לה.
"קלאריס!", צעקתי לעבר הילדה שישבה על כתפו של המפלץ. "תקפצי! אני אחפה עלייך!" אין תשובה.
הסתכלתי על הנערה שוב. לא. זאת לא הייתה קלאריס. לפני שהספקתי לבחון אותה שוב ולזהות במי מדובר, המינוטאטר תקף אותי.
התחמקתי אוטומטית. צרחות נשמעו מחניכים באזור. פתחתי את אנקלוסמוס לצורה מלאה. התחמקות. הצלפה. דקירה. היצור הזה ממש לא היה יריב קל. לאחר מספר דקות של הצלפות, התחמקויות ודקירות, כבר הייתי ספוג זיעה.
"פרסי!" צעקה לי סו הלן מביתן הקטה.
היא נופפה לי מאחורי גבו של היצור. נוצר בינינו קשר עין והבנה מיידית.
לקחתי תנופה לאחור-ורצתי בשיא המהירות לעבר היצור. קפצתי מתנופת הריצה והצלחתי לדקור בירכו. הוא שאג מכאב ואני נסתי לאחור.
בו בזמן זה אפשר לסו הלן לבנות את הקסם שהיא רצתה- מאחר שהיא בת הקטה, ויכולה לשלוט בערפול. נכרכו שורשים סביב המפלץ. כמובן, זה היה רק תכסיס של הערפול, אבל על המפלץ זה עבד. הוא ניסה להיאבק בהם-ללא הצלחה, מכיוון שהם לא אמיתיים. כאילו ניסה לחתוך את האוויר או את המים. בזמן שהמפלץ עסוק, אני המשכתי לקרוא לו בשמות גנאי ומדי פעם להתקרב ולדקור כדי שתשומת הלב שלו תהיה לגמרי ממוקדת בי בזמן שסו הלן תוכל לחלץ את הנערה על כתפו. כשהיא הגיעה לזרועו והתחילה לטפס, היא ראתה בבירור את הדמות. אני לא הצלחתי לזהות, כי הייתי מרחק עשרה מטרים, והמינוטאור עצמו היה בסביבות 4 מטרים. כשסו הלן הגיעה לכתף-עניה נפערו באימה והיא הגיעה לנערה וצעקה עליה וסטרה לה. כנראה שאותה נערה הייתה מחוסרת הכרה. וכנראה שאותה נערה הייתה דמות ממש בולטת ואהובה במחנה, אם היא יכולה לגרום לסו הלן להגיב ככה. מבטי התמקד בשתי הנערות- ושכחתי לגמרי מהמפלץ שממש מעוניין לנסות להרוג אותי בפעם השלישית.המפלץ העיף את ידו לכיווני ואני הועפתי בחוזקה לגובה 4 מטרים. נחתי על הגב בנחיתה קשה. לפני שהספקתי להצליל את ראייתי בחזרה, המפלץ רכן מעליי והתכונן למחוץ אותי. סו הלן הבינה את חומרת הבעיה. היא רצה לאורך כתפו ודקרה עם חרבה בצווארו. הוא שאג מכאב. זה, אני מקווה, לא היה תכסיס ערפול. המפלץ התנודד ואיבד שיווי משקל ולבסוף נפל על גבו. לא ראיתי את סו הלן ואותה נערה. קיוויתי שהן הצליחו לחמוק, אבל בשביל לוודא הייתי חייב להרוג את המפלץ. רצתי לכיוונו ודקרתי בזרועו כשהוא עדיין על הרצפה. הוא העיף אותי שוב עם כף ידו. נחתי בגלגול על האדמה, ובנתיים היצור הצליח לקום על שתי רגליו. הייתי חייב למשוך עוד קצת זמן, בשביל סו הלן. הדקות הבאות היו רצף של נהימות, הצלפות, דקירות והעפות. בסופו של דבר הצלחתי להגיע לכתפו של היצור. קפצתי במורד חזהו, כשחרבי ננעצת בגופו בעוד אני יורד. סוף משחק. המפלץ שאג שאגה אחרונה- והתפוצץ לאבק. נחתי על הרצפה על הגב ונאנקתי. הייתי מותש, וגופי פעם. קמתי על רגליי באנקה וראיתי חבורת חניכים, ובהם סו אלן, נאספת סביב הנערה שהייתה על כתפו של המינוטאור-ששכבה על הרצפה, חסרת הכרה.
רצתי אליהם.
"פרסי," אמרה סו אלן. התעלמתי ממנה ונדחפתי מבעד לקבוצה כדי לזהות את הילדה. היא הייתה יפהפייה- עם שיער בלונדיני מסולסל, ועור שזוף. היא הייתה מכוסה אבק ופיח, בעקבות המהומה, לכן לא הצלחתי לראות את מלוא פרצופה.
לפני שמוחי הספיק לקלוט, קראתי, "היי, ילדה. את בסדר?"
עניה נפקחו בבת אחת והרתיעו את כולנו לאחור. הפעם האחרונה שראיתי עניים כאלה... היה כשהבטתי בקרונוס בגופו של לוק. עניה היו זהובות לגמרי ועצובות. היא שאפה אוויר בקול חנוק, וענייה התחלפו לצבע רגיל אצל חצויים-אפור.
אפור.
אנבת.
איך לא זיהיתי אותה? פלטתי קללה. לא יכולתי להאמין שנתתי לאיזה מפלץ מטופש לשאת ולסכן את החברה הפצועה שלי בזמן שאני להנאתי ישנתי.
"אנבת, אנבת!" נמלאתי דמעות, כעס, על עצמי, ודאגה. איך אפשרתי לזה לקרות?
טלטלתי את כתפיה של החברה שלי.
ניקיתי אבק מפניה.
"תקראו למרפא! מה אתם סתם עומדים שם??" צעקתי על חבורת החניכים שעמדה סביבנו, במבטים מודאגים ועצובים כשלי. הם יצאו מההלם ורצו למצוא כמה מרפאים מביתן אפולו בתקווה שנשארו, ולא כולם נמלטו.
צרחתח בתסכול.
"אנבת!תתעוררי!"
אני לא יודע כמה זמן בערך עבר עד שהם חזרו עם המרפאים, כי הייתי עסוק בלקרוא בשמה של אנבת ולנסות להעיר אותה.
ביחד עם אותם מרפאים, באו חצי מהמחנה. המרפאים נדחפו מבעד לשורת קהל בני אתנה וכרעו לצדה של אנבת היפה שלי.
"פרסי." וייל סולאס אמר.
התרחקתי ונתתי לו מרחק ריפוי.
הוא זימזם איזשהוא לחש, כנראה המנון לאפולו, ונגע במצחה של אנבת. ברגע שעשה זאת, רעד עבר בגופה והוא נרתע לאחור. כולנו נעמדנו על רגלינו.
גופה של אנבת פירכס בצורה לא טבעית.
"מה קורה פה?" שאלתי את וויל בדאגה.
"אני לא יודע," הוא אמר, מבולבל. "בחיים אל ראיתי דבר כזה."
זה ממש לא שיפר את הרגשתי.
עניה של אנבת נפקחו שוב, הפעם בצבע זהוב והיא נעמדה על רגליה. צבע עניה שוב דהה לאפור והיא הביטה באדישות סביבה, כאילו הרגע התעוררה משינה ולא מבינה מה קהל חניכים שלם עושה מסביבה ולמה הוא בוהה בה.
"אנבת," נזהרתי. משהו לא כשורה. "את בסדר?" התקרבתי לאט. לא פחדתי ממנה. בכל זאת, היא אנבת. אני יודע שהיא בחיים אל תפגע בי. הגעתי למרחק חצי מטר ממנה. "אנבת," היא בחנה אותי בפרצוף עם גבות מכווצות, כאילו אני איזה חרק שהיא מעולם לא ראתה שבא לחקור את העולם. "אני יודע שאת לא מרגישה טוב, אבל רק תרגעי וקחי נשימות עמו-"היא תפסה בידי וסובבה אותי בהפיכת קארטה והפילה אותי על הרצפה. היא לא הרפתה מידי והחזיקה אותה בצורה עקומה, שמאוד הכאיבה לי, כנראה בכוונה כדי שלא אוכל לזוז. אבל למה? זאת לא הייתה אנבת. כלומר, הייתי רגיל שהיא מרביצה לי. אבל יכולתי להרגיש את הכעס מעבר עיניה. זאת לא הייתה אנבת שהייתה נוהגת להרביץ לי. זאת הייתה אנבת שמטרתה להרוג. היא הביטה בי.
"בפעם הבאה שתנסה לגעת בי, זה לא ייגמר טוב. עכשיו, כולכם חייבים לי כמה הסברים." היא הביטה סביב. היא הרפתה מידי. אחזתי בה וגופי התקפל על האדמה מכאב. "אנבת," נאנקתי. "מה קרה לך?" בתגובה היא בעטה בי. נאנקתי מכאב.
תגידו מה שתגידו, המכות של אנבת היו ממש כואבות. "אנבת," סו הלן ניסתה. "אני יודעת שאת מפוחדת, אבל אנחנו יכולים לדבר על זה."
אנבת הסתובבה והתקרבה אליה.
"אני?", היא שאלה. "למה שאפחד-"היא בחנה את סו הלן- "ממך?"
בנתיים, צוות אפולו ניסה לעזור לי, והרים אותי על רגליי וניסה לטפל בידי. הם נתנו לי קצת נקטר.
"אנבת," סו אלן אמרה. "מה קורה לך?"
אנבת נראתה מבולבלת לרגע. היא הביטה סביב ולשנייה חשבתי שכל זה יכל להיות סתם בדיחה.הצחקתי את עצמי.
"אני צריכה ללכת," אנבת מלמלה. היא נדחפה מעבר לקהל החניכים והתחילה לצעוד לכיוון היציאה מהמחנה. "אנבת!"קראתי אחריה. לא הייתי מוכן לתת לה לעזוב. ועדיין לא הבנתי למה שתרצה. "מה קורה לך?" היא העיפה לעברי מבט והמשיכה ללכת. דחפתי ממני את מרפאי אפולו ורצתי אחריה. שלחתי את ידי להחזיק בכתפה. "אנבת-"היא תפסה בידי והסתובבה בדרך שגרמה ליד שלי להתקפל, ואז, במהירות הפילה אותי על גבי ונחתה עליי עם רגל אחת על חזהי ורגל אחת על האדמה, ומרפק על צווארי, ובכך נטרלה אותי לאדמה. עם היד הפנויה שלה, היא הוציאה את הסכין מהנדן והחליפה את המרפק שלחץ על צווארי בסכין. "אמרתי. תתרחק. " היא איימה. "אנבת," נחנקתי. "אני יודע שזה לא את. בבקשה, בואי רק נדבר. אני לא רוצה לפגוע בך." היא צחקה.
"ואתה חושב שאתה יכול להתגבר עליי?" היא הביטה סביב, מחפשת מי יתנגד לה. זה באמת היה נכון. בן של פוסידון וכל זה, אנבת הייתה מוכשרת ממני, ומיומנת ממני.
"אם אתה כל כך בטוח ש-" התוצאה של המילה האחרונה הייתה וויל סולאס שהזריק לאנבת הזרקת שינה בצאוור. ידיה הרפו ממני והיא קמה על רגליי והסתובבה לעבר וויל. היא צעדה לעברו והוא התרחק ממנה בפחד. הוא מתח לעברה חץ בקשת. ידעתי שהוא לא באמת מתכוון לירות בה. הוא רק ניסה להתריע אותה, מה שממש לא עבד. היא תפסה בקשת ועיקמה אותה עם ידו של וויל,ובכך נטרלה את זרועו, ואז כרכה רגל סביב רגליו והפילה אותו לקרקע והצמידה את קשתו שלו לגרונו במידה שיכול להיות שאפילו חנקה אותו. שאר החניכים פחדו להתקרב, וגם אני, כי כולנו ידענו שאם כן היא תפגע בוויל לפני שנספיק למצמץ. לפתעה היא שמה את ידה על מצחה כחשה סחרחורת. היא הרפתה מוויל וזרקה את קשתו לאדמה. היא התנודדה וראו בוודאות שהחומר שוויל הזריק לה משפיע. ואז גופה רפה והיא התעלפה. קפצתי לעברה ותפסתי אותה לפני שפגעה בקרקע, כך שאני ישבתי על האדמה וראשה היה נטול בזרועותיי. המחנה התקרב בהיסוס.
"היא בצידנו," אמר לי הקיקלופ. "תדע זאת מחלום."

_________________________________________

האהאהאהאהאהאאא אני אישית ממש אהבתי את הפרק הזה-ואני ממש מקווה שגם אתם כי אני כותבת אותו בעשר בלילההה💅🏻
אבל זה יהפוך טוב יותר באמתתת
אגב, לא בטוחה שסו הלן מוזכרת בפרסי גקסון, אני חושבת שהפעם הראשונה שהיא מוזכרת היה בגיבורי האולימפוס חמש, אבל אני ממש לא בטוחההההה
אז תכתבו לי ואוכל לתקן!💕
ממש מקווה שתאהבו❤