פרסי ג'קסון והאולימפיים-המשך(פרק שבע יצא!)

אבא, תודה

אנבת ברחה.
אנבת. אנבת שלי. העולם שלי.
לא ידעתי מה לעשות.
לאחר שראיתי אותה מתעופפת למרחקים ממני, על גב פגסוס פרא, ברכיי פקו.
ילדי ארס שעמדו לצידי הביטו בי במבטים מלאי הבנה ורחמים או השפילו מבטים.
הייתי מודע במעומעם לקול תפיפת פרסות מאחוריי.
"פרסי." הרגשתי ביד חמימה נוחתת על כתפי.
העפתי בכירון מבט.
"מישהו רוצה להסביר לי מה קרה כאן?" הוא העיף בילדי ארס מבט, כאילו מצפה מהם לתשובה, כשידו לא מרפה מכתפי.
הם החליפו כמה מילים שלא הצלחתי לשמוע.
"פרסי." כירון אמר שוב, בנימת קול רגועה. לא הסתכלתי עליו. הוא תפס בידי והקים אותי, מקפיץ אותי על גבו לעבר הביתן שלי. דהרנו לצלילי בוקר נעים, בוקר שהיה יכול להיות מושלם לפיקניק או לאימוני בוקר, או בעצם לכל דבר חוץ מחברות שבורחות מהחברים שלהם בשביל להשמיד את העולם.
ניסיתי להירגע. כירון עצר מול פתח הביתן.
הוא הוריד אותי מעל גבו ואני כמעט קרסתי על הרצפה. "למה שלא תנסה לנוח קצת, פרסי? תתעורר ואנו נדבר על הכל." לא היה לי כוח למחות. הוא דחף אותי בעדינות לעבר הביתן. סגרתי את דלת הביתן מאחוריי וקרסתי על הרצפה, מתקפל ורועד כולי.
בכיתי עד שנרדמתי.
בחלומי ראיתי את אנבת רוקדת באמצע חדר חשוך כלילה, מחזיקה בידה בקבוקי אלכוהול, ושותה ורוקדת שיכורה כולה. רציתי לצעוק לה שזה לא בסדר, שתפסיק, אבל קולי לא פעל.החלום השתנה. ראיתי את אנבת שוכבת על רצפה, מגואלץ בדם, כשמעליה רוכן לוק בסכים מגואל בדם. החלום השתנה שוב. אנבת עמדה בקצה צוק גבוה, נכונה לקפוץ. בשנייה שהיא קפצה, החלום שוב השתנה. אנבת טבעה בלב ים. החלום השתנה. עכשיו היא צרחה באמצע חדר חשוך. החלום השתנה. ושוב. ושוב. התמונות השתנו בסדר מהיר כל כך שעשה לי כאב ראש, ובכל אחד מהם אנבת נמצאה בסכנה, ואני ללא יכולת להועיל לה. כל פעם שראיתי את פניה, הרגשתי שנותנים לי אגרוף בבטן.
התמונות המשיכו להשתנות בסדר כהרף עין.
לבסוף, הקולות בראשי פסקו, והחלום השתנה, והפעם נשאר באותו מצב. מצאתי את עצמי שוכב מקופל בצורת כדור ותופס באוזניי. אט אט הורדתי את ידיי מאוזניי, ופקחתי את עניי. עמדתי באמצע חלל ריק, שבמרכזו, אור קטן. דמות הופיעה בשבירי האור. "אבא." מלמלתי אל פוסידון, העומד מלפניי.
הוא נראה כרגיל, מכנסי ברמודה, חולצת הוואי וסנדלי שורש, מוכן ודרוך לצאת לאיזה טיול טוב בים.
בכל זאת, מבטו הרציני של פוסידון לא מש מעניי.
"הכוח שיש לחברתך רב עוצמה משאתה חושב," ניגש ישר לנקודה. "אתה צריך להיזהר עם זה." הזהיר, כאילו זה לא מובן מאליו.
"איך אני אוכל להציל אותה מהמצב הזה, אבא?" עצבתי.
פוסידון התקרב אליי והניח את ידו על לחיי.
ברגע שעשה זאת, הבנתי כמה פחד ועצב שררו בתוכי בימים האחרונים, שהסתרתי מעין. נתתי לגופי לרפות ולהירגע, מתנחם בידו החמימה של אבי.
"לא תוכל להציל אותה."
אמר פוסידון.
"אתה באמת ממש עוזר, אבא." רטנתי. "חייבת להיות איזשהיא דרך!"
"אולי לא תוכל להציל אותה, פרסי, אבל כן תוכל לעזור לה."
שלחתי אליו מבט שואל. "אני מקשיב."
"עקבתי אחריכם בימים האחרונים. ראיתי מה שקרה עם הקיקלופ." אמר, ומבטי הושפל כשהזכיר זאת. "כשחתך בה פצע, לא היה זה. מכוונה לפגוע. היה זה מכוונה לקחת. לחטוף."
"לחטוף את מה?"
"את החברה שלך. אתה מבין, פרסי, הרעל שאותו יצור השתמש בו נדיר כזהב, חזק כיהלומים. תוכל לשבור אותו רק אם תשתמש באותו יסוד."
"אני לא מבין."
"קח את זה." פוסידון הושיט לי בקבוקון שפריצר עם נוזל אדום, גועש כלבה, ומפחיד כרואה את כל פחדיי הכמוסים.
"אני יודע," אמר פוסידון, כאילו קרא את מבטי. "החומר הזה הובא היישר מהשאול. יש בכוחו להרוג, אך יש בכוחו גם לרפא. הוא יכול לרפא את חברתך. "
"איך אעשה את זה?"
"ראשית, צריך שהיא תהיה במצב שבו היא לא תהיה בתזוזה, אבל תהיה בהכרה. לאחר מכן תרסס על הפרצוף שלה את החומר הזה, שניים לכל היותר."
"מה קורה אחר כך?"
"אם זה עובד כשורה, היא תתעלף. אבל פרסי, התרסיס הזה עושה רק חצי מהעבודה. ברגע שהיא מאבדת את ההכרה, החומר מתחיל לגעוש בתוכה. התת מודע שלה נותן לה סימנים לחזור למציאות, וגופה נאבק בה. לפי הערכתי, יהיו בערך חמש דקות שבהן היא תהיה במצב שביר, שבו היא תוכל לצאת מהמצב הזה אך ורק אם תרצה בכך."
"איך אוכל לגרום לה לרצות בכך?" שאלתי. "היא שונאת אותי." נאנחתי.
"תזכיר לה את כל הרגעים הטובים שלכם," הוא אמר לי. "תשמע, פרסי," אמר, ומבט מעט נבוך בעניו, "אני לא המומחה הכי גדול בבנות. אתה בטח יכול לראות את זה. אבל דבר אחד אני יודע, גם אם עכשיו זה נראה אבוד ושאתה האויב הכי גדול שלה, היא אוהבת אותך בכל ליבה, ואתה אותה. היתרון הגדול שלכם הוא האהבה ההדדית בניכם. אם בזמן שהיא תהיה בחוסר הכרה תזכיר לה את כל הרגעים הטובים שלכם, אתה תגרום לה לרצות לחזור למציאות, וזה יהיה השלב הכי שביר, שהגוף שלה יילחם בעצמו, יילחם להתעורר מחדש. אם הרצון שלה להתעורר לא יהיה חזק מדי- היא תמות."
הסבתי מבט, מנסה לעכל את כל מה שפוסידון אמר לי.
"ילד שלי." אמר לי, והרים את פניי. "אתה תצליח. את זה אני יודע." ובמילים אלו, כשידיו לא עוזבות את פניי, החלום דעך ואני התעוררתי באמצע לילה חשוך לקולות יללות מפלצות. הבטתי סביב החדר ושפשפתי עניים. על שידת הלילה שלי שליד המיטה, שעליה תמיד נחה אנקלוסמוס, נח בקבוקון קטן מלא נוזל אדום געשי- הבקבוקון שפוסידון הביא לי.
מלא במחשבות, הרגשתי שעוד יש תקווה. אולי אצליח להציל אותה. לא הפסקתי לחשוב על התמונות שראיתי בחלומות שלי. הרגשתי כאילו מישהו לקח מוט ברזל והרביץ לי ללא הרף, עד שרק העצמות נשארו. אנבת שלי. אני משתגע מדאגה. בוכה ורועד כולי, נרדמתי, לשינה חלקה ללא סיוטים, מתנה מאבא שלי להמשך הלילה.
דפיקה בדלת העירה אותי משנתי.
"פרסי?" קול מוכר נשמע מבעד לדלת.
"ממ?" המהמתי ישנוני.
"אני נכנס." הודיע הקול.
הדלת נפתחה וממנה נכנס קונור שוד.
"היי, אחי." אמרתי לו, בעודי מתרומם ומשפשף עניים.
"בוקר טוב. תתארגן ובוא, כירון קורא לאספת מדריכים."
"אני קם. קראת כבר לאנבת?"
הוא השפיל מבט.
"פרסי..."
"מה? עזוב, אני אקרא לה." קמתי מהמיטה.
קונור המשיך להתסכל עליי.
"אחי, מה..?" נזכרתי. הסבתי מבט עצוב והתיישבתי בכבדות על המיטה, מערסל את ראשי בין שתי ידיי.
קונור התיישב לצדי.
"אני מצטער, אחי. אני יודע כמה זה קשה לך. אנחנו נמצא אותה." הוא טפח על גבי, ושלח חיוך מעודד.
החזרתי לו חיוך קטן.
"טוב, ברשותך, אני אתלבש עכשיו.." אמרתי לו, בעצבות.
הוא הנהן במבט מבין, וסגר את הדלת מאחוריו, ולאחר שנייה פתח שוב.
"ו, פרסי, " קרא, "אני יודע שאני לא נראה טיפוס כזה, אבל באמת, אתה יכול לבוא לדבר איתי אם תצטרך. אני יודע כמה הייתה חשובה לך. " הוא תמך.
שלחתי לו מבט עצוב של הוקרה, והפעם הוא סגר את הדלת מאחוריו ולא פתח שוב.
שמתי את ידיי על עניי והתייפחתי.
אני לא רגיל לבכות.
בחיים שלי לא בכיתי כל כך הרבה כמו שבכיתי בימים האחרונים.
הרגשתי כאילו עולמי אבד לי.
"תתפאס על עצמך, פרסי," אמרתי לעצמי. "אתה תציל אותה. אתה תציל אותה. היא תחזור." ובאותו רגע, קבעתי לעצמי מטרה, מטרה שאמות בשבילה אם יהיה בכך צורך.
שפשפתי את עניי וגירשתי את פחדי מתוכי.