פרסי ג'קסון והאולימפיים-המשך(פרק שבע יצא!)

אנבת בורחת

לאחר התקרית אמש, שבה, אנבת, החברה שלי, ניסתה לחנוק אותי למוות, לא ממש הצלחתי להירדם. אחרי שהיא התעלפה מהשפעת החומר שוויל הזריק לה, אני וכמה חניכים נוספים נשאנו אותה אל חדר האורחים בבניין המרכזי. לאחר שסיפרנו לו מה קרה עם אנבת, כירון העדיף לא להחזיר אותה לביתן אתנה, אלא לשים אותה באחד מחדרי האורחים בבניין המרכזי כדי שתוכל להיות בהשגחה.
"תגיד.. אתה לא במקרה יודע מה קורה לה, נכון?" שאלתי את כירון במבט אחרון לפני שעזבתי את המרפסת, בדאגה.
עדיין לא הצלחתי להבין מה קורה, וזה מאוד הדאיג אותי.
"נערי.." כירון התקרב אליי. כיסא הגלגלים שלו השמיע קולות חריקה על רצפת העץ של המרפסת. "אתה יודע למה קראתי לך לדבר איתי דווקא פה? במרפסת הבניין המרכזי?" שאל אותי.
"כי כאן אהבת לשחק פוקר עם מר ד'?" ניחשתי.
"מחשבה נבונה, פרסי. אבל לא. כאן אני ואנבת היינו נוהגים להתייעץ בנוגע לענייני המחנה ולתכנן משחקים ופעיליות. אתה מבין, מה שאני מנסה להגיד הוא, שאנבת היא כמו בת בשבילי. אני כמו מגדל אותה מאז הייתה בת שבע. אני לא חושב שהיא תוכל לשכוח זאת בקלות. אני גם לא חושב שהיא תוכל לשכוח אותך בקלות." הוא הביט בי.
"א-אבל," גיגמתי. "היית צריך לראות אותה, היא הייתה חדורת מטרה, נחושה לפגוע, נחושה לברוח ממקום שהיא כל כך אוהבת.. עניה נצצו כפרא, כצמאות דם, כירון. אם היא תאלץ אותנו להילחם בה, הסיכויים שלנו לא גבוהים נגדה."
"אתה צודק. אנבת אכן מיומנת מאוד. אם תיאלץ להילחם בה, תהיה חלש. לא בגלל שהיא יותר מיומנת ממך, בגלל שלה יש יתרון-לה לא אכפת לפגוע בך. ואני יודע שהדבר האחרון שהיית עושה הוא לפגוע בה. ולא רק אתה. כל המחנה. אבל אם החשדות שלי לגביה נכונות- אנחנו נגיע למצב כזה. זה יהיה בלתי עציר, ויגמר מאוד לא טוב. נצטרך להתכונן לזה."
נאנחתי. "כירון.. אז אתה יודע מה קורה לה?"
"ובכן, פרסי, אני לא בטוח. אבל בכל זאת, אני חי שלושת אלפים שנה. ראיתי דברים מימי. אני רק מקווה שאני טועה."
ידעתי שאין טעם להמשיך ולשאול אותו. נפרדתי ממנו לשלום וצעדתי לכיוון חדר האורחים שבו אנבת נמצאה. דפקתי חלשות על הדלת. הרגשתי שבור לב. אנבת שלי, ניסתה להרוג אותי.. איך אוכל להתמודד עם זה אם זה יקרה בשנית? והייתי מודע מאוד לכך שאני לא מסוגל לפגוע בה, והייתה לי הרגשה שהיא יודעת את זה טוב מאוד.
לא הצלחתי להפסיק לחשוב על איך שהסתכלה עליי בעניים זהובות כשל קרונוס, כאילו נפלה לידיו. ואולי באמת נפלה לידיו?
"יבוא," אמר קול מתוך החדר שהעיר אותי ממחשבותי.
נכנסתי ברגליים כבדות.
אנבת שכבה במיטה נוחה, עדיין מחוסרת הכרה.
"היי, אחי. איך הולך איתה?" שאלתי את וויל שישב לצדה של אנבת.
הוא נאנח. "כרגע היא לא התנגדה או עשתה משהו חריג, אבל תשמע, אני מפחד, אחי.."
"אני יודע," השפלתי מבט. "גם אני."
"מפחד לאבד אותה?" הוא שאל בתמימות.
הנהנתי בפנים כבדות.
הוא הסב מבט.
"תשמע.." הוא אמר לבסוף. "אני משער שהיא תתעורר בקרוב. מה דעתך לשבת פה קצת ולהשגיח עליה? אני חושב שאתה צריך את זה, ואני בהחלט צריך הפסקה."
"כ-כן, וויל," הסכמתי. "נשמע כמו תכנית טובה."
זה באמת נשמע כמו תכנית טובה. לא יזיק לי קצת זמן להרהורים, ובהחלט רציתי להיות ליד אנבת כשהיא תתעורר. ומה שהיה בטוח זה שוויל באמת צריך הפסקה.
"לך לנוח קצת, אחי," אמרתי לו. "תודה."
הוא זרק לעברי חיוך והנהן, וסגר את הדלת מאחוריו.
התיישבתי בכיסא ליד מיטתה של אנבת.
הפצע שהקיקלופ גרם לה עטה גוון ירקרק צהבהב מחריד.
שקעתי במחשבות.
האם אנבת בשלטונו של קרונוס?
איך אני יכול לעצור את זה?
מתי היא תתעורר?
היא תנסה לפגוע בי?
"פרסי," היא לפתע אמרה, בקול חלוש שהצליח להעיר אותי ממחשבותי.
"אנבת!" קראתי, וקלטתי שנשמעתי יותר נלהב ממה שהייתי צריך להיות, בהתחשב בעובדה שהיא ניסתה להרוג אותי אמש. אבל באמת שמחתי שהיא התעוררה, ואני מודה שהיו בי פיסות תקווה שכל זה היה תוצאה ממעשה שלא שמה לב שהיא עושה והיא כבר שכחה מכל העניין.
"מה...מה קרה?" היא שאלה אותי.
הנחתי את ידי על ידה כדי להרגיע אותה.
"את בסדר," הרגעתי. "שום דבר שאת צריכה לדאוג לגביו."
"פרסי..." דמעות עלו בעניה. "בבקשה אל תכעס עליי.."
"אני לא. הכל בסדר. באמת. אבל את בסדר?"
"אני-אני חושבת," היא אמרה. לרגע פניה התכווצו והיא נאנקה מכאב.
"מה זה?" דאגתי.
"סתם, כואב לי הראש.."
"איפה? כאן?" הנחתי את ידי על הפצע במצחה.
לפני שהספקתי לחשוב בכלל, היא תקעה לי ברך בבטן ואני נפלתי על הרצפה, מתפתל מכאב. היא ניצלה את ההזדמנות הזאת כדי לברוח. מה שלא עבד לה, כי בחוכמתו, מי שנשא אותה למיטה החליט לאזוק אותה ביד אחת למיטה בדיוק למקרה כזה. היא נאבקה באזיק וניסתה לברוח, מה שלא צלח. התרוממתי.
"אנבת, אנבת. אנבת תפסיקי!"
עצרתי את ידיה. היא השתוללה כל כך, וכמעט איבדתי בה אחיזה.
"אנבת תירגעי!" צעקתי.
היא הפסיקה להיאבק והביטה בי במבט רושף, כששערה מבולגן על פניה כתוצאה מכך שנאבקה בפראות.
היא נשפה להעיף את השיער מעניה.
"תשחרר אותי!" היא צרחה.
הבטתי בה ברגשות מעורבבים, עצב, הלם, פחד.
היא התחילה לבכות, בכי שבור לב ומר.
"בבקשה..." היא התחננה בפנים דומעות. "בבקשה תשחרר אותי..."
השפלתי מבט.
"בבקשה!!" היא צרחה ובעטה ברגליה. "זה כואב לי..." אמרה בקול עצוב.
לא עמדתי בזה. הרפיתי קצת את האזיק שלה. לראות אותה בוכה היה הדבר הקשה שראיתי מימי.
מהירה כמו הברק, היא סובבה את כף היד, תפסה באזיק ושיחררה אותו וקמה על רגליה, בועטת אותי לרצפה.
"אנבת, תפסיקי," נאנקתי.
היא העיפה שיער בנשיפה וחיפשה סביב אחר כלי נשק.
ידעתי שאין לי ברירה.
אנחנו נגיע למצב כזה. הזהיר אותי כירון.  זה יהיה בלתי עציר, ומאוד לא נעים.
כרכתי זרוע סביב רגלה והפלתי אותה לקרקע.
"אנבת, תפסיקי!!" צעקתי. זינקתי לעברה וניטרלתי את שתי רגליה לרצפה.
"מצטערת." היא אמרה בתמימות. "אני לא יודעת מה קורה לי פרסי. אתה חייב לעזור לי. אני לא יודעת.." היא התחילה לבכות שוב. "אני לא יודעת מה קורה לי.." הייתי צריך לדעת שזה עוד אחד מההתחכמויות שלה. בכל זאת, היא הייתה בת לאלת החוכמה ואסטרטגיות המלחמה.
היא זינקה על רגליה בקפיצה, ודחפה אותי מעליה. מעדתי. היא בעטה בפרצופי ואחר כך ברגלי ואיבדתי שיווי משקל. היא זינקה עליי, מוציאה את אנקלוסמוס מכיסי ופותחת אותה לגודל מלא. ניסיתי לחשוב על תכנית לגרום לה להפסיק. היא התכוונה להרוג אותי. באותו רגע, דמיינתי את כל הגלים הזועמים בים, נרתמים לעזרתי וממלאים אותי אומץ וכוח. בן רגע נוצר מאוחרי אנבת גל מים בגודל חצי מהחדר, וחטף אותה ממני, סוגר עליה באגרוף ענק. היא ניסתה להיאבק, אבל לא כל כך קל להיאבק במים. המים ניטרלו אותה לגמרי והפילו את חרבי מידה. ידעתי שאני לא מסוגל ללכוד את אנבת בחזרה לבדי. הוריתי למים להמשיך לנטרל את אנבת, ורצתי במהירות מחוץ לבניין המרכזי לקרוא לעזרה.
כשהשגתי כמה ילדים מביתן ארס, חזרנו לחדר האורחים בבנין המרכזי וגילינו שם.. חדר רטוב, ריק. אבל איך? איך היא הצליחה לברוח? לא היה זמן לחשוב על זה.
"היא ברחה! רוצו!"
רצנו מחוץ לבניין המרכזי בניסיון לאתר אותה. מצאנו אותה מחוץ לשער המחנה, בזרועות פרושות כאילו ממתינה להאדס שייקח אותה מהחיים. רצנו לעברה בשיא המהירות, אבל לא הספקנו. מהיר כמו הרוח, פגסוס חום יפהפה צלל מהשמיים, תפס בחולצתה של אנבת והקפיץ אותה על גבו. שלחתי לעברם פרצי מים, אבל החטאתי בכולם. ניסינו לעשות הכל כדי לעצור אותם מלהתרחק, אבל לא הצלחנו.
באותו רגע הבנתי. הבנתי שאותו מינוטאור שתקף אותנו אתמול לא בא כדי לחולל הרס ולפגוע. הוא בא כדי לקחת את אנבת. ואז הייתי בטוח. אנבת נפלה בידי הטיטאן הגרוע על אדמת כדור הארץ, קורונוס, מלך הטיטאנים, אדון הזמן. היא בטוחה שאני וחבריי, שהיו פעם חבריה, הם האויב. היא הייתה מוכנה לעשות הכל בשביל להרוג. הפצע שחתך בה הקיקלופ לא היה סתם פצע. הוא היה מורעל. מורעל ברעל שדיכא את מחשבותיה, ואת רגשותיה, ומימש למציאות את פחדיה ועצביה, ויצר לה מציאות חדשה- מציאות שבו אני האויב הכי גדול שלה.