פרסי ג'קסון והאולימפיים-המשך(פרק שבע יצא!)

שחר ראשון

למזלי, לא היו לי סיוטים.
כנראה שהאלים החליטו לרחם עליי הלילה.
קמתי לשחר ראשון ולבשתי בגדיי מסע מעליי. ארגנתי תיק ויצאתי החוצה לרחבת האוכל לפני שיוצאים.
"בוקר טוב, פרסי." גייק מייסון בירך אותי בעודנו הולכים לרחבת האוכל.
"בוקר טוב." החזרתי לו. "מוכן למסע הראשון שלך?"
"מקווה." ענה.
הגענו לרחבת האוכל וראינו את סו הלן, מלקולם, ולוקאס כבר יושבים בשולחן המרכזי עם כירון ומר ד'.
גייק ואני הצטרפנו אליהם.
"בוקר טוב." כירון בירך אותנו.
החזרנו לו והתיישבנו, מזמינים אוכל.
"איפה אנחנו צריכים להתחיל לחפש?" גייק שאל.
"חמישה חצויים ינועו ביבשת, טובעים במהירות באדמה הקורסת," שיחזר מלקולם. "יכול להיות ש'באדמה הקורסת', הכוונה לארצות הברית? שמעתי שהיו שם רעידות אדמה."
"יכול להיות," הסכמתי. "אבל מה זה אומר 'טובעים באדמה הקורסת'?"
"זה משהו שכנראה תגלו בהמשך," אמר כירון. "אין לדעת את דרכיהן הנסתרות של הנבואות, והמצב רק יוחמר אם תנסה להבין או לשנות אותן." הזהיר.
"אני יודע," נאנחתי. "אבל המצב מתסכל. אני לא יודע איפה להתחיל."
"פרסי," פנה מלקולם. "היה לך איזהשהוא רמז בחלום? תחשוב רגע."
חשבתי כמה שניות.
"ראיתי בחלום את אנבת עם לוק עומדת בחדר הארון של קרונוס על ספינת 'הנסיכה אנדרומדה' כשהם מפליגים בלב ים. אני מניח שהם עלולים להיות בים עכשיו. אבל איך נדע איפה ואיזה ים?" שאלתי.
"אתה בנו של פוסידון. אתה חושב שאתה יכול לאתר אותם?" סו הלן שאלה.
"אני לא יודע." הודיתי. "אף פעם לא ניסיתי."
סו הלן נאנחה.
"אולי תוכל לבקש טובה מאבא שלך?" שאל לוקאס. הרעיון נשמע מגוחך, אבל לפחות זה היה רעיון.
"איני חושב שיש סבלנות במוחו הקטן של אביך לסיטואציות מגוחכות שכאלה," אמר מר ד'. "אבל אני מתאר לעצמי שהם יהיו בים התיכון. לוק לא יכול להתרחק כל כך הרבה, ומימדי הים ענקיים.
הים התיכון הינו האופציה הכי הגיונית שעומדת לרשותנו כרגע."
"אולי אם ניכנס לשם, תוכל לאתר אותם בכוחות פוסידון שלך?" הציע לוקאס.
"אולי.." שבריר תקווה הציף בי.
"פרסי," כירון הניח יד על כתפי. "שווה לנסות."
המחווה שלו הרגיעה אותי ושזרה בי אומץ.
"נכון. אני בהחלט יכול לנסות," קבעתי.
"מעולה. אבל יכול להיות שלא תזיק לנו קצת עזרה מאבא שלך. תוכל לדבר איתו דרך חלום? אולי תוכל להיעזר בביתן היפנוס." הציעה סו הלן.
"זה רעיון טוב." הסכמתי.
"גש לשם עכשיו, אין לך מספיק זמן." אמר כירון ורצתי לעבר ביתן היפנוס.
"היי, שון." נכנסתי בדלת. "שון." ניסיתי להעיר אותו ללא הצלחה.
"ממ..." הוא המהמם בעייפות. "מה."
"אני צריך את העזרה שלך. קום." הורדתי מעליו את השמיכה ונגלתה מתחתיה אחת נוספת. הורדתי גם אותה, ומתחתיה עוד נוספת. הורדתי ככה משהו כמו חמש שמיכות, עד שהבנתי ששון פשוט מתעסק איתי.
"אחי!" צעקתי לאחר שקלטתי מה הוא עושה. "לא מגניב!"
"טוב, טוב." הוא התייאש. "מה אתה צריך?"
"אנחנו יוצאים למסע חיפושים. אני צריך מיקום מדויק של סיפון 'הנסיכה אנדרומדה.' אתה חושב שתוכל לאתר אותה דרך חלום או להעביר אותי לאבא שלי?" חיכיתי לתשובה.
חיכיתי עוד כמה שניות, ואז קלטתי שהוא נרדם. בישיבה.
"שון!" צעקתי עליו וטלטלתי אותו.
"מה! אה, כן. אז אתה רותה שאאתר את הספינה של לוק?" שאל.
"שנייה, לא ישנת? איך שמעת אותי?"
"מחלום."
"אה." הרעיון היה מוזר, אבל ביתן היפנוס מוזר כשלעצמו. "כן, אני צריך את העזרה שלך."
"לגבי אבא שלך, אני לא חושב שזה רעיון טוב. לא באלי לקום שוב פעם עם ראש מחורר באצות ים וכוכבי ים." הוא הביט בי בהאשמה. נזכרתי במה שקרה שנה שעברה. ביקשתי ממנו שינסה ליצור קשר עם אבא שלי אחרי המון זמן שהוא לא דיבר איתי, וזה לא ממש עבד.
"אני כן יכול לנסות לאתר את הספינה, אני מקווה שלוק ישן עכשיו."
"תודה, אחי. מעריך את זה."
"כן, כן. אין על..." הוא קרס על המיטה והתחיל לנחור.
לאחר בערך 7 שניות, הוא קם בבהלה, מתיישב בבת אחת ומצטעק, תופס בכל מה שסביבו כאילו הרגע נפל ממטוס.
הוא נרגע והתנשף.
"מה קרה?" שאלתי אותו. "מה ראית?"
"את... את.. אנבת," הוא אמר, מבולבל. "היא.. היא הרגה אותי. היא העיפה אותי מהשמיים."
הבטתי בו מבולבל.
התאפסתי על עצמי. יש לי מטרה להגיע אליה.
"יש לך מיקום?" שאלתי אותו.
"כ-כן," הוא גמגם. "הם חונים בחוף פלורידה."
"חוף פלורידה." חזרתי אלריו בלחישה ורצתי לבחוץ. "תודה!" צעקתי לו בעודי רץ.
"אבל תסגור את הדלת!" החזיר לי.
הגעתי לרחבת האוכל ונעמדתי ליד השולחן המרכזי בהתנשפויות כשאני מתקפל מהריצה ומנסה לשלוט בנשימה שלי.
"פרסי?" כירון שאל.
"מצאת?" סו הלן קמה בציפייה.
הנהנתי בראשי, עדיין מתנשף.
אלוהים, אני לא בכושר.
"איפה?" שאל מלקולם ובנתיים כולם כבר היו על רגליהם, חוץ כירון שהיה על פרסותיו.
"חוף.." גמגמתי. "חוף פלורידה."
"שיט. הייתי צריך לדעת." מלקולם אמר בפרצוף כועס, על עצמו.
"לא יכולת לדעת." אמרתי לאחר שנרגעתי קצת מההתנשפויות.
"מלקולם הסב את פניו. "חלמתי על זה חלום. ידעתי שהחוף שנמצאו בו הוא חוף פלורידה, אבל לא הייתי בטוח."
הנהנתי בהבנה.
"כדאי שתצאו, נעריי. לא עומד הרבה זמן לרשותכם." ציין כירון.
"הוא צודק, ילדים. ולי ממש בא שכבר תעופו מפה.. אז, יאללה! בררר! קישטה!" אמר מר ד' בעגמומיות וסילק אותנו.
כל אחד לקח תיק משלו, שכלל כמה בגדים, מים ואוכל, ואיך לא, אמברוסיה ונקטר.
"אני חושב שאנחנו מוכנים." אמרתי. כולם הנהנו בפנים רציניים, ללא ידיעה מה עומד לקרות עם קרונוס או... איתה.
מלקולם נשם נשימה עמוקה. "בואו."
יצאנו משער המחנה, נפרדנו משלום מחניכי המחנה שבאו להיפרד ומכירון שאיחל לנו בהצלחה ודיוניסוס שרק רטן: "כן, כן. עכשיו לכו כבר!"
ארגוס הסיע אותנו למפרץ הים. העדפתי להפליג בים מאשר לטוס, כי אני לא ממש אוהב טיסות וגם אדון השמיים לא אוהב אותי.
הגענו למפרץ פלורידה. נפרדנו לשלום מארגוס והוא איחל לנו בהצלחה עם מאה העניים שלו.
"אני לא רואה את הספינה." ציין מלקולם.
"איפה היא יכולה להיות?" תהתה סו הלן.
באתי להגיד משהו, ואז הרגשתי רעידה קטנה.
"מה זה היה?" שאלתי מבולבל.
"מה היה מה?" שאלה סו הלן, מבולבלת אף היא.
"הרעידה הקטנה הזאת. לא הגרגשתם אותה?"
הם הביטו בי בבלבול. ואז הייתה עוד רעידה, רק שהפעם היא הייתה חזקה יותר.
"טובעים במהירות באדמה הקורסת," שיחזר מלקולם. ואז ההבנה הכתה בי. יש מתחתינו מים. הגשר קורס. אנחנו עומדים ליפול.
"תברחו." מלקולם אמר, והתחלנו לרוץ.
ברחנו כמה מאות מטרים, כשהאדמה מסרבת להישאר יציבה וקורסת תחתינו.
הפעם האחרונה שזה קרה לי... הייתה עם אנבת.