רובין התעוררה, היא התיישבה ושיפשפה את עיניה שהיו נפחות מעט, אירועי אתמול עלו בראשה.
היא הסתכלה בכאב על קירה וחזרה לשכב.
דפיקה נשמעה בדלת, רובין קמה ביאוש לפתוח אותה.
היא פתחה את הדלת ולתדהמתה ראתה את סטיב עומד מולה.
״מה אתה רוצה?״ שאלה רובין
״אני עברתי באזור ורציתי להתנצל בפניך.., כמו שצריך״ אמר סטיב, רובין הנהנה בראשה באיטיות.
״תודה״ זרקה לעברו לבסוף,
״אני באמת מצטער רובין..., לא נוכל לחזור להיות חברים?״ שאל סטיב
״אני לא יודעת, תיתן לי עוד זמן..״ אמרה רובין בספק
״אוקיי״ אמר סטיב ופנה ללכת.
רובין חזרה לחדרה בעייפות ונפלה לאחור על מיטתה.
צילצול טלפון נשמע
״נו באמת!״ אמרה רובין
״רובין?״ שאלה ננסי מצידו השני של הטלפון, רובין נחרדה למשמע קולה של ננסי, היא עוד עיכלה את האירועים, אך רובין החליטה לא להגיד דבר, לכן לא תגיד.
״כן..?״ שאלה רובין בקול הכי שמח שיכלה לגייס
״הכל בסדר?״ שאלה ננסי שכנראה זיהתה את הקול כבכל זאת שונה מבדרך כלל,
״כן, אני בסדר, מה איתך?״ שאלה רובין
״אני בסדר..״ אמרה ננסי
״יופי..״ אמרה רובין
״אני אוכל לראות אותך היום..?״ שאלה ננסי
״אמ.., היום אני לא יכולה הבטחתי להורים שלי שאני אעזור להם באיזה משהו שהם צריכים לעשות..״ אמרה רובין במהירות
״אוקיי״ אמרה ננסי
״ביי ננס...״ אמרה רובין
״ביי״ אמרה ננסי וניתקה את השיחה.
ננסי ישבה בחדרה, היא רצתה להתקשר אל רובין אבל לא רצתה להציק לה.
ננסי לא חשבה על זה כל כך הרבה, אבל בלי העיתון ובלי הצלת העולם מילדי מעבדה שאיבדו את עצמם. ( ה״כ תצחקו, זה ניסוח נורא באמת שזה מזעזע )
אין לה יותר מדי מה לעשות, עד רובין...
ננסי חייכה לעצמה שחשבה עליה.
רובין הייתה מודאגת, היא התלכה הלוך ושוב בחדרה.
אם היא לא מצליחה אפילו לראות את ננסי, לא כדאי לספר לה?, אבל רובין הייתה בטוחה שאם תספר ננסי תיפרד ממנה.
ואם לא תספר הסיכויים שננסי תדע הם קטנים מאוד, אבל מצד שני, רובין תצטרך לשאת את זה כל חייה.
היא התיישבה כל מיטתה, ראשה כאב והוריה לא היו בבית.
רובין הלכה לסלון לחפש כדורים נגד כאב ראש...
הם נגמרו.
רובין הובסה, היא הלכה לכיוון הטלפון והתקשרה אל ננסי.
״היי, מי זה?״ שאלה ננסי מהקו השני של הטלפון
״רובין...״ אמרה רובין
״או היי״ אמרה ננסי, רובין שמעה לפי קולה שהיא שמחה
״את... יכולה אולי לעוזר לי במשהו?״ שאלה רובין
״כן, בטח״ אמרה ננסי
״כואב לי הראש ממש, ואין לי כדורים בבית... ההורים שלי עדיין בדבר ההוא, אני נסעתי הביתה״ אמרה רובין
״אני אגיע עוד מעט״ אמרה ננסי
״ביי ותודה״ אמרה רובין
״ביי״ אמרה ננסי
נשמעו דפיקות על דלת ביתה של רובין, היא הלכה באיטיות לפתוח אותה.
רובין פתחה את הדלת וננסי קפצה עליה בחיבוק.
״את בסדר?״ שאלה ננסי ושמה את ידה על מצחה של רובין
״כן..., אני פשוט לא מרגישה טוב כל כך״ אמרה רובין
״בואי..., תחזרי למיטה״ אמרה ננסי
״תודה ננס״ אמרה רובין
״הבאתי את הכדורים״ אמרה ננסי שעקבה אחרי רובין אל חדרה
״תודה״ אמרה רובין ונישקה את לחיה של ננסי.
