רובין בהתה בננסי שישנה, מחשבות כמו ״מה יקרה? למה עשיתי את זה?, היא בסדר?, אני בסדר?״ התרוצצו בראשה ללא הפסקה.
היא הניחה את ראשה על הכרית בייאוש וכיסתה את פנייה בשמיכה.
״רובין...״ רובין שמעה את קולה של ננסי
״רובין״ שמעה רובין בשנית
״רובין!״ אמרה ננסי הפעם חזק יותר
״כן...?״ שאלה רובין שלא פתחה את ענייה
״תעוררי, כבר בוקר״ אמרה ננסי, רובין הזדקפה באיטיות לישבה.
״בוקר טוב...״ אמרה רובין
״בוקר טוב״ אמרה ננסי
״אני מצטערת על אתמול..., אני אקח את הדברים שלי ואלך״ אמרה רובין
״א..אוקיי״ אמרה ננסי, רובין קמה ולקחה את דבריה שהיו מעט מאוד, הבגדים הרטובים שלה מאתמול -שכבר התייבשו- וזהו.
״ביי...״ אמרה רובין אל ננסי
״ביי״ אמרה ננסי ברעד, רובין יצאה מחדרה של ננסי, ירדה למטה ויצאה בחזרה אל ביתה.
ננסי נשכבה על מיטתה בייאוש, היא חשבה על אתמול בלילה, ננסי לא רצתה להודות בזה, אבל היא הייתה נותנת הכל כדי לחזור לרגע הזה.
ננסי קמה לאחר כמה דקות והתארגנה לצאת לעבודה.
כל היום ראשה היה תרוד בנשיקה של עם רובין...
אביה היה צריך את המכונית אז היא הלכה ברגל.
ננסי יצאה מהעבודה ברגל, גשם התחיל לרדת שוב, ננסי רטנה לעצמה בכעס.
היא נרטבה לגמרי, עד שהגיעה הביתה היא הייתה ספוגה במים לגמרי.
ננסי רעדה בקור ונכסה למקלחת.
כעבור כמה דקות היא יצאה והתלבשה, הטלפון צילצל.
״ננסי.. זאת את?״ שאל מייק מהצד השני של הטלפון
״מייק, איפה אתה?״ שאלה ננסי
״נתקעתי, בבית ספר בגלל הגשם״ אמר מייק
״איך תחזור?״ שאלה ננסי
״קיוויתי שאת עם האוטו״ אמר מייק
״לא״ אמרה ננסי ביאוש
״חכי, לא משנה, אמא של לוקאס תקפיץ אותי״ אמר מייק וניתק.
רובין ישבה על מיטתה בשיעמום, היא הייתה יוצאת לטייל אם לא היה יורד גשם חזק כל כך.
היא חשבה על אתמול בלילה, ״מה עשיתי?״ חשבה רובין ביאוש.
עכשיו ננסי לא תוכל אף פעם לסלוח לי..., היא לא אמרה כלום אחר כך..., בטח הבהלתי אותה.
״אידיוטית״ אמרה רובין, היה נדמה לה שמאז הפרידה היא לא הייתה הרבה מעבר לאידיוטית.
הגשם פסק ורובין ניצלה את ההזדמנות לצאת.
״אני אצל לוקאס, תוכלי לבוא לקחת אותי מכאן?״ שאל מייק
״אני אבוא כשאבא יחזור עם המכונית״ אמרה ננסי
״הגשם הפסיק״ אמר מייק
״אז תחזור לבד״ אמרה ננסי
״אין לי מטרייה״ אמר מייק
״תתמודד״ אמרה ננסי
״בבקשה ננס״ התחנן מייק
״תתחיל ללכת..., ניפגש באמצע״ אמרה ננסי בחוסר רצון
״תודה ננסי״ אמר מייק
״ביי״ אמרה ננסי וניתקה את השיחה
ננסי הלכה ובידה החזיקה סווצ׳ארט בשביל מייק ומטרייה.
פתאום ננסי ראתה כמה מטרים לפניה את מי אם לא רובין, היא השפילה את ראשה למטה במבוכה..., היא הייתה מעט מופתעת מאתמול, ננסי עברה ממש ליד רובין.
״ננסי?״ שאלה רובין בהפתעה ובמבוכה
״היי...״ אמרה ננסי ונעצרה
״מה.. מה את עושה בחוץ?״ שאלה רובין
״מביאה למייק סוואצ׳רט ומטרייה כנראה..., מה את עושה פה?״ אמרה ננסי
״אני אוהבת לטייל כשהגשם לא חזק כל כך״ אמרה רובין
״אה.. תהני״ אמרה ננסי והחלה ללכת
״ננסי... חכי!״ צעקה אחריה רובין, ננסי נעצרה
״מה?״ שאלה ננסי, הגשם התחזק
״אנחנו באמת לא הולכות לדבר על זה..., כאילו כלום לא קרה״ שאלה רובין
״על מה?״ שאלה ננסי
״את יודעת על מה ננסי״ אמרה רובין
״על את אתמול?״ שאלה ננסי בחשש
״לא, ואני מצטערת אם הרגשת לא בנוח בגלל זה, אבל לא על זה אני מדברת, היינו ביחד במשך כמה חודשים ואת פשוט התעלמת מזה אתמול לגמרי כאילו כלום לא קרה״ אמרה רובין ודמעות החלו לזלוג מעיניה
״זה מה שקורה בפרידות רובין״ אמרה ננסי
״אני... מצטערת״ אמרה רובין שבכתה, ננסי רצתה לרוץ לחבק את רובין להגיד לה שהכל בסדר, להסביר לה שגם היא מצטערת. אבל היא לא יכלה, ננסי רק המשיכה ללכת והשאירה את רובין לבדה.
