"רוז... את יכולה לעזור לי קצת כאן?" ביקשה ממנה אלין, שסחבה בידיה ערמה גדולה וכבדה של מסמכים שהסתירה לה לגמרי את הדרך.
"אה? כן!" התאפסה על עצמה רוז, ומיהרה לקחת ממנה כמה מהמסמכים כדי להקל עליה את כובד משקלם.
הייתה זו שעת אחר הצהריים מעט מאוחרת, רוז שחזרה אל הארמון החליטה לבזבז את מה שנשאר מהיום בעזרה לאלין בעבודה המרובה, אך דעתה הייתה מוסחת לחלוטין בידי מה שקרה קודם עם פול.
"תודה על העזרה. את יכולה להניח אותם כאן." אמרה לה אלין בחיוך, אחרי שהשתיים הגיעו אל חדר המסמכים העמוס והניחה בעצמה את המסמכים שהיו בידיה על השולחן המבולגן. "רוז?"
"מה?!" שוב התאפסה על עצמה רוז במהירות.
"רק אמרתי שאת יכולה להניח את המסמכים על השולחן..." חזרה על עצמה אלין בהיסוס קל.
"אה, הבנתי." הגיבה רוז, וסוף סוף הניחה גם היא את המסמכים שהיו בידיה על אותו השולחן המבולגן.
"רוז, יכול להיות שמשהו שוב מטריד אותך?" תהתה אלין בדאגה.
איך זה שהיא תמיד יודעת שמשהו מטריד אותי? חשבה רוז בראשה. מפחיד, אלין, מפחיד מאוד. בסוף אני הגיע למסקנה שאת קוראת מחשבות כמו פומי.
"אני צודקת, נכון? משהו מטריד אותך, נכון?" שאלה אותה אלין, בשילוב ידיים חשדני. "מה זה? מה מטריד אותך? ספרי לי מיד, קדימה, אני רוצה לעזור לך."
"טוב, טוב, אני אספר." הסכימה רוז במהירות, בניסיון להריע את אשת-הארנב מהמתקפה הקטנה שלה עליה. "אבל אני לא חושבת שאת יכולה לעזור בזה..."
"למה?"
"כי מה שמטריד אותי, היא העובדה שבקרוב אאלץ לחזור הביתה." השיבה לה רוז באנחה עצובה מעט, ונתנה לעצמה להתיישב על אחד הכיסאות שהיו שם ולהניח את ראשה על השולחן.
"הביתה?" תהתה אלין בבלבול, והתיישבה בכיסא אחר לידה, ואז מיד קלטה את העניין. "את מתכוונת לעולם שלך? את חוזרת לעולם שלך? מתי?" מיהרה להתקיף בשאלות.
"מחר."
לפני כמה שעות, רוז הייתה במסעדה של גברת מרמלדה. היא הביטה בפול הרציני שבאותו הרגע הפיל עליה את מה שלא רצתה לשמוע. היא הביטה בו חסרת מילים.
"פול, זה קצת –" התכוון אנדריי להגיב על העניין.
"אל תתערב בזה, אן." קטע אותו פול בפרצוף מאוד לא מרוצה, ולאנדריי לא נותרה ברירה אלא להשתתק.
"עכשיו?" מלמלה רוז. "אבל..."
"בלי אבל." שמע אותה פול. "את נמצאת כאן יותר מדי זמן. את צריכה לחזור לפני שהמלחמה תתחיל, אחרת זה יהיה מאוחר מדי, הבנת?"
"עדיין, תן לי עוד –"
"לא."
"פול!" העיר לו אנדריי.
