רוז פקחה את עיניה לאט לאט בניסיון להסתגל לאור המלכותי שסנוור אותה, והתאמצה לבחון את הדמות שהייתה מולה.
"ג'ון?" מלמלה רוז, והביטה בנער בן התשע-עשרה.
"לא. זה חייזר מהחלל החיצון שחטף אותך, ושרוצה לאכול את המוח שלך בדיוק כמו בסרטים הדפוקים שאת רואה." טען ג'ון בזלזול, בלי לטרוח להסיט את מבטו לרגע מהטלפון שלו בשביל להביט בה.
כן, זה בהחלט הוא... קבעה רוז בראשה, בחוסר ציפיות מאחיה הגדול, וקמה לישיבה.
רוז הביטה סביבה כדי להבין איכן היא נמצאת, ומיד הבינה שהיא נמצאת בחדר שלה. חדרה של רוז היה נראה בדיוק כמו שהשאירה אותו ביום הולדתה, כשפוסטרים של סרטי האימה האהובים עליה מכסים את כול הקירות הכחולים, ושולחן הלימודים שלה מלא בשיעורי בית לא גמורים ובמדבקות זומבים קטנות. הארון החום כהה שלה היה עמוס בבגדים ושטויות אחרות שניסתה להחביא מאימא שלה במסדר הניקיונות האחרון. תיק בית הספר השחור והמקושט שלה היה זרוק בפינת החדר, ובובת זומבי ענקית ישבה מתחת לחלון החדר ועמדה ליפול הצידה אל הרצפה. מיטתה שעליה ישבה הייתה עם מצעיה הסגולים בעלי הדפס הגולגולות שאהבה ועם ריח נעים שנשאר מהכביסה, ונעליה השונות היו פשוט פזורים בחדר בחוסר סדר מוחלט. כן, זה בהחלט היה החדר שלה.
"מה קרה לי?" שאלה רוז את אחיה, בניסיון לברר איתו את הכול.
"ברחת ליער כמו שאת אוהבת לברוח, החלטת לאבד את ההכרה פתאום באמצע הדרך, החבר המשקפופר שלך מצא אותך והחזיר אותך לכאן." סיפר לה ג'ון במהירות, בקצרה ובזלזול את הכול. "אה, כן, וכמעט שכחתי..." נזכר בדבר הכי חשוב לדעתו. "גרם לאימא ולאבא לדאוג לך, ולהכריח אותי להישאר להשגיח עלייך כאן, במקום ללכת לבלות עם החברים שלי בדיוק כמו שרציתי לעשות!"
"לא נורא, תתגבר." הגיבה רוז, בחיוך נחמה מזויף.
"מצחיק מאוד." החזיר לה ג'ון חיוך מזויף משלו. "ואל תחפשי עת החבר החנון שלך." הוסיף ברשעות, כששם לב למבטה המחפש של אחותו. "אחרי שהוא החזיר אותך לכאן, הוא מיד היה חייב לחזור הביתה, לצערך."
"אוף." התבאסה רוז, ובאמת הפסיקה את חיפושיה – שמה לב שהייתה לבושה באחת הפיג'מות השנואות עליה והסיקה מזה שאימא שלה שוב העזה להחליף לה בגדים. "רגע, למה באמת הוכרחת להישאר להשגיח עליי? איפה אימא ואבא?"
"אבא היה חייב לחזור לעבודה, והוא יחזור רק מחר בערב בגלל זה." ענה ג'ון, וחזר להתעסק בטלפון שלו. "אימא הלכה לבקר את דודה שרה בגלל שהיא חולה שוב, והיא תחזור כנראה רק מחר בבוקר."
"אה..." הגיבה רוז בפשטות.
רוז בחנה שוב את חדרה, ואז לפתע נזכרה בכול מה שעברה. היא העבירה את מבטה במהירות אל השידה שהייתה ליד מיטתה, ונרגעה כשראתה את שעון הקשת שלה מונח שם ליד השעון המעורר הכחול שלה וכמה גומיות שיער מכוערות שהתכוונה לזרוק. היא התבוננה בשעון היטב וקיוותה לראות את האבן שעל המכסה שלו לבנה, אך התאכזבה לראותה עדיין אדומה.
