תמיד אתה

תמיד היה הוא - לולה

היום יום הולדתי ה-16. יצאנו כמה בנות למסעדה כדי לחגוג, אבל בעודן מדברות וצוחקות, המחשבות שלי נדדו לעומרי. הוא לא רק החבר הכי טוב שלי, הוא הילד שכבש בחיוכו את הלב שלי, הנער הזה שגדול ממני בשנה, שמגדיר אותי כאחות הקטנה שלו.
הבוקר הוא שלח לי הודעה, *"מזל טוב לאחותי הקטנה שאני הכי אוהב"* – הלב שלי כמעט התפוצץ. אבל לצד ההתרגשות, גם היה שם כאב. המילים *"אני הכי אוהב"* יכולות להיות משמעותיות כל כך, אבל האם הוא באמת מתכוון אליי כאל מישהי שונה, או שזו סתם דרך לומר "אחותי"? כי אצלי... אצלי הוא הרבה מעבר.
עמוק בלב אני אוהבת אותו. אני משתוקקת לחיבוק שלו, כזה שמשאיר אותי עם תחושת ביטחון שאין לה תחליף. רק מחכה לרגעים האלה שאנחנו מתלוצצים וצוחקים עד שאני בוכה מצחוק, ואז הוא שם לב, מחבק אותי ונותן לי להרגיש כאילו זה רק אנחנו, עומרי ואני, מול כל העולם.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הכרתי אותו. זה היה בכיתה א', כשנפלתי עליו בחצר – הילד הזה מהכיתה שמעליי, עם העיניים הכחולות כמו האוקיינוס, שעצרו אותי במבט אחד ממוקד. הוא הסתכל עליי וצחק, מושיט לי יד, אומר בחיוך שובב, *"אני אוהב ללחוץ ידיים לאנשים שאני לא מכיר. זו הדרך שלי להכריז על חברות חדשה."* אני זוכרת ששאלתי אותו אם אפשר שנהיה חברים, והוא ענה מיד, *"ברור, את מצחיקה. אנחנו יכולים להיות חברים טובים."* זה הרגע שהתחלתי להרגיש... משהו אחר.
מאז אותו רגע, הילד עם העיניים הבהירות הפך למישהו שאני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. אבל הכאב התגנב לאט ובשקט. מבחינתו, אני לא יותר מחברת ילדות טובה – אחות קטנה ותו לא. וכמה שזה כואב, הכאב הזה לא משתווה לשום דבר שהרגשתי עד היום.
אחרי שהמסעדה נגמרה, חזרנו לבית הספר, והחלטנו להבריז ממדעי המחשב. כשהלכנו למגרש, ראיתי אותו שם – בחולצה לבנה ומכנס אפור, שיער בלונדי פרוע, והעיניים הכחולות שהיו נעוצות בי. הוא צעד אליי, ובאותו רגע הכל נעלם, כאילו כל העולם קפא. הוא חיבק אותי, מושך אותי אליו, ולחש, *"מזל טוב, אחות קטנה."*
חייכתי, אבל בפנים הרגשתי שבירה. דקות אחר כך החברה שלו, אלן, נכנסה למגרש ורצה אליו בהתרגשות, נותנת לו נשיקה לפני האימון. הלב שלי התנפץ באותו רגע. רציתי להיות במקומה, להיות זאת שמקבלת את החיבוק שלו, את הנשיקה.
כשעומרי היה בדרך למקלחות אחרי האימון, אספתי את כל האומץ שיש לי, צעקתי אליו, והוא עצר, מסתובב לעברי. כשהתקרבתי, הרגשתי את הריח של הבושם המסחרי של דיור, כזה שהוא שם במיוחד, כנראה בשביל אלן. עמדתי קרוב אליו, מספיק קרוב כדי לשמוע את פעימות הלב שלי, ולחשתי לו, *"ידעתי שאתה שחקן טוב, אבל לא ידעתי עד כמה. אני רואה אותך משחק מול הקבוצות הכי טובות בעולם."*
הוא חייך, חיוך ממיס, כזה שגורם לכל הגוף שלי להרגיש קליל וחם. ואז אמרתי, כמעט בלי לחשוב, *"אני צריכה לדבר איתך."* הוא חייך שוב, ואני מיהרתי להתרחק, כל גופי דרוך מהמילים שנפלטו לי. איך אפשר לדבר על זה? איך אפשר באמת להגיד לו שאני מאוהבת בו? אני תוהה אם כדאי לי להיות אמיצה ולהגיד לו הכל, או להמתין, לדחות את זה לעוד יום.