תמיד אתה

דמעה-לולה

כשחזרנו מהבית חולים, לא יכולתי לשכוח את המבט של עומרי. העצב בעיניו קרע לי את הלב. ידעתי שאין לי מילים שיכולות להקל על הכאב שלו, אז פשוט נשארתי לצידו, נתתי לו להרגיש שאני כאן, ולא הולכת לשום מקום.
נכנסנו לבית שלו בשקט. האוויר היה כבד, מלא במשמעות של מה ששמענו. בן... נשארו לו רק שבועות ספורים. לא ידעתי מה לומר לעומרי, אבל גם לא הייתי צריכה. הוא הניח את התיק שלו על הרצפה ופנה לעברי, עיניו מלאות בייאוש. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו חזק, החיבוק הארוך הזה שאומר את כל מה שלא נאמר במילים.
"אני כל כך מצטערת, עומרי," לחשתי לו לתוך החזה. "אני כאן איתך. לא משנה מה."
הוא הניח את ראשו עלי, ולאט לאט החיבוק הפך לרוך אינסופי. הרגשתי אותו נשבר בתוכי, כאילו הוא סומך עלי להיות החוזק שלו. ישבנו כך כמה דקות, כשהחום בינינו מתפשט לכל הכיוונים, כמו סוג של נחמה שקטה. הרגשתי את הלב שלו פועם, את הנשימות שלו הופכות כבדות יותר. ואז, בלי לומר מילה, הוא הרים את ראשו ונישק אותי. הנשיקה הייתה מלאה ברגש, ברצון להרגיש משהו אחר מלבד הכאב, להיאחז במשהו יפה בתוך הכאוס הזה.
הלילה היה ארוך, מלא ברגעים קטנים של חום ואהבה. הם לא היו צריכים מילים. היינו פשוט אנחנו, קרובים, מתנחמים זה בזרועות זה.
בבוקר, כשפתחתי את עיניי, הוא עדיין היה לידי, שקט, מביט בתקרה. "לא בא לי ללכת לבית הספר היום," הוא אמר, ואני הסכמתי מיד.
"אנחנו לא צריכים." אמרתי לו. נותרנו במיטה, שקטים, כאילו העולם שבחוץ לא קיים.
מאוחר יותר, יצאנו לטייל בפארק. הלכנו בשקט, היד שלי בתוך שלו, שנינו בשתיקה נעימה, כמו שני אנשים שחולקים סוד. כשהשמש החלה לשקוע, עצרנו. הסתכלנו על השמש שצונחת לאט לתוך הים, מתמזגת בצבעים של כתום וורוד. "זה יפהפה," לחשתי, מחזיקה את עומרי חזק יותר.
"כן," הוא אמר, "אבל זה לא משתווה אלייך״ ונתן לי נשיקה בראש.
חייכתי אליו, וידעתי שהיום הזה, למרות כל הכאב, היה גם יום של חיבור אמיתי בינינו.
במהלך היום, מיה ניסתה להתקשר. השארתי את הטלפון שלי על שקט, לא היה לי כוח לענות לה. שון נסע היום עם משפחתו, אז היא נזכרה שאני קיימת, וזה לא נראה לי הגיוני. איך אפשר לשכוח ככה חברים בגלל חבר שלך?.
עומרי שם לב שאני מתוחה. "למה את לא עונה?" הוא שאל.
"זו מיה," עניתי בקול שטוח. "היא נזכרת בי רק כששון לא בסביבה."
הוא לא אמר כלום, אבל הצלחתי לראות את המבט המבין שלו.
ישבנו על הספסל הקרוב שראינו, השמש כבר החלה להיעלם לתוך האופק, והשקט מסביב היה כמעט מוחלט. הרוח הנעימה ליטפה את הפנים שלנו, ורק קול הגלים הנשברים על החוף נשמע מרחוק. עומרי בהה בים, מבטו מרוחק, שקוע במחשבות, ואני ידעתי שבראשו רצות תמונות של בן ושל כל מה שהולך לקרות בקרוב.
ופתאום, בלי כל אזהרה, ראיתי דמעה בודדה זולגת מעינו. היא גלשה במורד הלחי שלו, כמעט באיטיות, כמו הסמל של כל מה שהוא מחזיק בפנים. הוא לא הסתכל עלי, לא ניסה להסתיר את זה, רק המשיך לבהות באופק בשתיקה.
הלב שלי נקרע בשבילו. הרגשתי שאני חייבת להגיד משהו, משהו שיגרום לו לדעת שהוא לא לבד. נגעתי בעדינות בידו, והבטתי בו במבט מלא אהבה. "עומרי..." לחשתי בקול רך, ואז, בלי לחשוב יותר מדי, המילים פשוט יצאו ממני, טבעיות כמו הנשימה עצמה.
"אני אוהבת אותך."
הוא הסתובב אלי לאט, עיניו אדומות, כאילו הוא לא האמין למה שהוא שומע. אבל אני ידעתי שזה היה הרגע הנכון, הרגע שבו הייתי חייבת להגיד לו בפעם הראשונה את מה שאני מרגישה כל הזמן הזה. הוא הסתכל עלי בעיניים מלאות כאב אבל גם עם תחושה חדשה של משהו טוב.
הוא חייך חיוך קטן, חצי שבור, ואז לפתע חיבק אותי חזק. "גם אני אוהב אותך," הוא אמר, בקול שקט ועמוק.