טעויות נפלאות.

8:הצגה חייבת להימשך.

בע״ה

פרק 8:הצגה חייבת להימשך.

ככה סבתא חינכה אותי, גם כשקורה דבר רע צריך להמשיך.
לרוב זה קשוח להרגיש את כובד המשא על הכתפיים
ולהמשיך ללכת. הגוף והנפש מתנגדים לניסיון התעלמות
הזו, לניסיון להיות פלדה שלא נשברת שלא נשרטת מכלום...

סבתא מעולם לא אהבה גם שאני בוכה.

דמעות בעיניה נתפסו כחולשה.

אבא במחשבות שלי כשאני יושבת בהרצאה ומנסה לעקוב
אחרי המרצה. אני פחות פעילה בהשוואה לימים רגילים,אני
פה, אבל הראש שלי בשאלות על מה קרה? למה הוא עצור?
איך סבתא תתמודד עם המצב הזה בטווח הארוך ואם אני
צריכה לדרוש איזשהו הסבר ממישהו בסביבה שלי.

״את שקטה״קולו של נווה נשמע בלחישה מצד שמאל שלי
מבטי עבר מהמרצה ובולע את מבטו של חברי ללימודים.
נווה הוא הגרסה הגברית אלי בתואר,בקורסים, הוא מתוכנן
ולהוט בכל הקשור ללמידה. משתתף, בעל ידע ואפשר לומר

שהוא קיבל סוג של מתנה מאלוקים ובייגלה מרחף לו מעל הראש.

בהתחלה זה הרגיש שבידע ובלהט אנחנו מתחרים, ויכול להיות
שזו היתה רק התחושה שלי. עם הזמן ויחד עם התנועה ידעתי
שיש הרבה מה להעריך בנווה, וללמוד ממנו

ברגע...שהבנתי שיש שם חוכמה וכישרון וידע אמיתי ולא רק ניסיון להראות ולהפיץ הבנתי שאפשר ללמוד ממנו ולשאוב
ממנו השראה-

וזה מה שקורה.

משם גם אני חושבת שהוא שינה פאזה לגבי, והמתיחות ירדה.
לפעמיים הרגשתי נחשקת בעיניו, ובאותה הנשימה הרגשתי
את שובל הבנות שעוקבות אחריו במבטיהם. זה לא היה רק
קשור למראה החיצוני שלו, זה היה משהו שובה ובעל קסם
שהוא פיזר מסביבו.

״אני על שבעים אחוז סוללה״ מלמלתי לו בחצי חיוך,קוויתי שיעזוב אותי בשקט ולא ינסה להבין מה יש לי.

״משעמם פה שאת לא במאה אחוז״ הוא קורץ לעברי ומתרפס אחורה על הכיסא, מחזיר את מבטו למרצה...זה היה קצת
אופייני לו לזרוק הערה שאמורה למשוך את תשומת ליבי
ואז להסב את הקשב שלו אל המרצה

בלעתי חיוך שנבע בין מבוכה לתחושת מחמאה והחזרתי את
מבטי למרצה. היה אמור להיות משהו נחמד בהתעניינות שלו
אבל גם לא רציתי שמישהו עכשיו ינסה לחדור לי אל המרחב
האישי, ובטח שלא חבריי לספסל הלימודים.

פה בשיעורים לא יכולתי להיות כמו בבית, או כמו עם החברים
הבאמת הקרובים. החזקתי איזשהו סטטוס של מישהי חזקה אולי
גם חכמה שיודעת דברים, אצלה מתוקתק ומסודר אף אחד
לדעתי לא הניח שאני גדלתי עם סבתא, שאין לי קשר ממשי עם אמא ושאבא שלי אלוף העולם בלהסתבך כל שני וחמישי.