ריילן שלי

פרק 5- אנג׳ל

לאחר שלחצתי את ידו של ריילן אדריאן, אבא ואני התחלנו ללכת לכיוון האוטו. אני מרגישה זוועה... בחיים לא חשבתי שככה אני אתחתן, חשבתי שאמצא את אהבת חיי כשאהיה בערך בת 22. לא תכננתי להתחתן בגיל 17 הוא בעצמו בן 21..
הנסיעה הביתה הייתה שקטה כל כך שהיא כמעט הרגישה רועשת. כשנכנסתי הביתה דמיאנו ומתאו ישבו יחד על הספה ונראה שהפרעתי להם באמצע השיחה. לפי זה שטיאגו לא כאן אני משערת שהוא מעשן בחוץ. דמיאנו ומתאו קמים והולכים לכיווני לפני שהספקתי לנשום הם כבר מתחילים עם השאלות.
״זה נעשה?״ ״אבא בסוף ויתר?״ ״את בסדר?״ ״איך הוא נראה?״ ״איפה הוא גר? נהרוג אותו.״ אני מרימה את ראשי ומסתכלת על שניהם ואני כבר לא שומעת את השאלות שלהם יותר רק ברבורים. ״תניחו לה בנים. תנו לה לעלות לישון על זה.״ אמר אבא כשהוא נכנס הביתה אחריי. אני לא מהססת והולכת לחדרי ולא טורחת אפילו לסגור את הדלת כשאני פורצת בבכי שקט. כעבור כמה דקות אני מתחילה להרדם אבל נקישה על הדלת שלי מעירה אותי. ״מי..״ אני שואלת בלי להסתובב לבדוק. ״טיאגו. אפשר להיכנס?״ שואל אותי אחי. ״תלוי, אתה הולך לחפור אותי עם מליון שאלות?״ אני מחכה לתשובה אך אני לא מקבלת אותה אז אני מסתובבת להסתכל על אחי הגדול ורואה שהוא התיישב על הכיסא ליד השולחן שלי. ״שאלתי אותך שאלה טיאגו..״ אמרתי. ״לא באתי לשאול אותך אין ספור שאלות אנג׳ל. באתי לבדוק אם את בסדר, אדריאן אמר שלא הוצאת מילה מהרגע שנכנסת לדיינר ועד עכשיו.״
״מן הסתם, אני לא בסדר. אבל אני אהיה בסדר. אתה יכול לצאת עכשיו? אני עייפה ואין לי כוח לכלום יותר.״ אמרתי לו והסתובבתי בחזרה לכיוון הקיר שמיטה צמודה אליו. עדיין מחכה לתשובה.. ״טיאגו?״ הסתובבתי והוא כבר היה בחוץ וסגר את הדלת. אני אף פעם לא שומעת אותו.
אני לא מבינה איך אבא בסדר עם זה שאתחתן עם מישהו שגדול ממני בארבע שנים.. ועוד מאפיונר. נמאס לי.
אני כל כך עייפה שאני נרדמת עם אותם הבגדים שלבשתי כל היום.