קיבלתי קפה בחינם // קטע כתיבה, 1.5.23.
תקציר: אדריק חווה רצף מבלבל של אירועים.
ז'אנרים: פלאף, פסיכדלי.
* הסיפור הוא חלק מאתגר הMay-day. המילה היומית הייתה 'כמו בגלויה'.
----
כשאדריק התעורר, הוא ישב.
גם מבלי להרים את ראשו, הוא ידע שזה היה בית קפה סטנדרטי לחלוטין - עובד קופה מותש מאחורי הדלפק, מלצרים שמקבלים תשלום מינימום, שולחנות שהפעם האחרונה שהוברקו הייתה בסביבות העשור הקודם. זה היה נחמד, שהכל הגיוני וברור.
התפריט הגדול שעל הקיר קרץ לו, ואדריק צימצם את עיניו אל כל האותיות. הוא לא ממש יכל לקרוא, אבל הייתה לו תחושה שיש סיבה הגיונית לחלוטין. אין טעם להילחץ.
"אקח קפה," הוא החליט לבסוף לאחר הרהור ארוך, בטוח בוודאות שזה דבר שמוכרים כאן. המלצרית הופיעה בדיוק בזמן כדי לשמוע את ההזמנה שלו, ועל מדי העבודה שלה היה ג'קט שהוא די בטוח שלא היה שם לפני שמצמץ. הוא הרים מבט, להסתכל על פניה, והן היו ערבוביה סטנדרטית של תכונות מסבירות פנים.
אדריק הפנה את עיניו בחזרה מטה.
המלצרית הסתלקה.
כחכוח גרון חלוש נשמע מולו, ושוב (גם מבלי להסתכל) הוא ידע שיש לו אורחת בכיסא מולו. "קפה, הא?"
זו הייתה ילדה. ילדה רגילה כמו שהוא רואה בבית הספר, אבל לבושה בשמלת נסיכת דיסני מהסוג שמוכרים בחנויות תחפושות. היא הזכירה לו מישהי, אבל הוא לא יכל בדיוק להבין מי - משהו בה נראה מוכר להפליא, גם בנוכחות שלה כאן.
אדריק די בטוח שזו לא הפעם הראשונה ששניהם נפגשים בבית הקפה הזה, גם אם הוא בטוח שהוא מעולם לא ראה קודם ילדה בשמלה כזו מנופחת.
"קפה." הוא אמר לה, למרות שהוא לא זכר שפתח את פיו והגה את המילים. הראש שלו כאב, והילדה שמולו לא עזרה - לא כשהאוזניים שלה נראו עגולות ומחודדות בו זמנית, כשהשיער שלה החליף תסרוקות בכל פעם שהוא מיצמץ. קשה לזכור מה הוא עושה כאן ככה. לזכור מי הוא.
"ההורים שלך יכעסו." הקול שלה רך, משדל.
הוא לא ידע איך היא ידעה שבבית לא הסכימו לו לשתות קפה, וכשכל הידע נגיש למוחו אם רק יחשוב עליו, הבורות הזו נראתה כמעט כמו התקפה אישית נגדו. הוא היה צריך לתקן את זה מייד. "אני אדריק."
"פֵרי."
הקפה שלו הגיע, כי אף פעם לא לוקח לקפה זמן להגיע כאן, והוא לגם ממנו לגימה גדולה בזמן שחשב. היה לזה טעם של שוקו - הרבה פחות מריר ממה שהוא ציפה.
