שני פרחים על צד הדרך // קטע כתיבה, 2.5.23
תקציר: לדקוטה יש קראש על החבר הכי טוב שלו. מעניין איך זה ילך.
ז'אנרים: רומנטיקה, bl, פלאף.
* הסיפור הוא חלק מאתגר הMayDay. המילה היומית הייתה 'פרחי אביב'.
---
כשהחודשים התגלגלו ומאי הופיע, דקוטה הבחין שמזג האוויר האביבי בהחלט עשה טוב לריו. הפרחים, האוויר הצח, השמש הבהירה שנתנה לו שכבת שיזוף בריאה... ריו הוא מסוג האנשים שזורחים בתנאים האלה. גם תרתי משמע, כמו שאפשר לראות כשהשמש פוגעת בשיערו בדיוק בזווית המושלמת בשביל לגרום לדקוטה להרגיש חסר נשימה.
לעומתו, דקוטה עצמו כמעט ולא חש בשינוי. הוא התגעגע לסוודרים שלו, כמובן, אבל זה לא שהוא היה אלרגי לפרחים - הוא הסתדר מספיק.
היום בבוקר, כשאימו ביקשה ממנו לעשות עבורה סידורים אחרי בית הספר, דקוטה הסכים בלי מחשבה שניה. כשריו (מתוקף תפקידו כחברו הטוב ביותר) הציע להצטרף, דקוטה לקח אותם בכוונה במסלול הארוך ליעד, האחד עם שדה הפרחים הענק שפרח ברגע שהאוויר הפסיק להרגיש קר.
ריו רץ קדימה בהתלהבות, עוצר בצד הדרך כל כמה שניות כשהוא רואה פרח מרשים במיוחד ומשחרר התנשפויות של תדהמה. דקוטה אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהוא לא בוהה בו, גם כשריו סובב את פניו אליו. הוא נראה שייך בין הפרחים, כמו פיית יער גדולה במיוחד, יפה במיוחד, ודקוטה חש את הדחף המוחץ להכין לו כתר מפרחים.
הוא הסתכל עליו בעיניים רחבות ונוצצות כאילו אומר לדקוטה לראות את כל זה, כולו פלא ילדותי למרות שהוא תלמיד תיכון. הניגוד היה מדהים, ודקוטה (אשר היה מודע לסומק שהכהה את לחייו) פשוט הינהן אליו בשקט והמשיך ללכת.
"אתה תיראה יפה עם פרח בשיער שלך." ריו אמר ברצינות תהומית, פניו לא מראות אפילו סימן אחד לשעשוע, ודקוטה ידע שפניו עושים הבעה טיפשית גם בלי שתהיה לו מראה. "לא שאתה לא יפה בלי פרח, כמובן, אבל תיראה כמו נסיכה ככה."
"אתה חושב שאני... יפה?" דקוטה מצמץ, פניו מרגישות כאילו הן עולות באש. ריו הנהן כאילו זה מובן מאליו, התלתלים הקצרים שלו שוב עושים את הדבר הזה שבו הם זורחים בשמש. הוא נראה כמו מלאך - והוא קרא לדקוטה יפה. "אה, תודה."
שניהם המשיכו ללכת יחד, ריו מתבונן בנוף, דקוטה מתבונן בריו, עד שקולו של ריו קטע את השריקה הרכה של הרוח. "אתה תרשה לי?"
"ארשה לך מה?"
"לשים לך פרח בשיער." אמר ריו, כאילו זה מובן מאליו.
