מרשמלו לבן / קטע, 7.5.23
תקציר: לוק יוצא לטיול מחנאות עם משפחתו. דברים קורים.
ז'אנרים: פלאף, להטב צדדי.
* הסיפור הוא חלק מאתגר הMayDay.המילה היומית הייתה 'אור הכוכבים'.
---
יש זמזום מציק ליד האוזן של לוק.
הוא התרומם לישיבה לפני שאפילו קלט שהוא ער, עדיין מפחד (גם כשהוא חצי ישן) מהרעיון של זבוב שיכנס לו לתוך האוזן ולעולם לא יצא.
כמו הודאה בתבוסה, הזמזום מיד פסק.
האוהל בו הוא ישן לא שרוי באפלה מוחלטת, למרות חוסר האור מבחוץ. זה אומר שהוא כן הצליח לראות את הצורה הזעירה מתעופפת לה באוויר אל צידו האחר של האוהל, כאילו לא העירה אותו בפוגעניות באמצע הלילה. איזה חוסר בושה.
כמה שהוא תיעב זבובים.
זו בהחלט לא הייתה הצורה שבה הוא דמיין שילך הבוקר הראשון שלו בטיול המחנאות הזה. דבר ראשון, הוא ציפה שזה באמת יהיה בוקר. דבר שני, הוא אפילו לא חשב על התעוררות בצורה מחפירה כזו כאופציה - דמיין לעצמו שיתרחש משהו הרבה יותר נעים לעיכול מאשר זבוב שיגייס את כל הכישרון המוזיקלי של ילד בן חמש כדי לזמזם סימפוניה מחרידה לאוזניו.
לוק הוציא את רגליו משק השינה שלו והתכווץ להרגשת אוויר האוהל קר שפגע בהן. דבר שלישי: הוא ציפה שיהיה יותר חם, ולכן לא היה מוכן לאקלים הקר שפגע בו כמו משאית.
הוריו בהחלט היו צריכים להזהיר אותו כשאמרו לו לארוז תיק. הוא אפילו לא ידע איפה הטיול הזה עמד להיות, רק שהוריו הזמינו את דודה אנה (שהוא לא חשב עליה כדודה או היה קשור אליה בקשר דם, כך שלא היה לו מושג מאיפה הכינוי הזה צמח) ואת בנה, איתן - דבר שכבר הוריד את ציפיותיו מחווית החופשה שלו, בגלל שלוק ואיתן לא אוהבים אחד את השני.
והנה הוא היה עכשיו, באמצע טיול שבוודאי לא יכול להדרדר יותר.
הוא לקח דקה שקטה כדי להתאבל על אובדנן של שעות השינה שיכל להשיג, כי אין סיכוי שיוכל להירדם שוב, לפני שהתרומם לישיבה מלאה על שק השינה שלו. הוא אימץ את עיניו אל שאר האוהל.
הפתח היה סגור, ככה שהקור בפנים באמת לא הגיוני - לוק לא יודע מה נסגר עם זה. בניגוד לציפיותיו, התיק שלו עמד בדיוק באותו מקום בו השעין אותו בערב שעבר. הוא התרשם לטובה - איתן, שאיתו חלק את האוהל שלו, היה בדיוק מסוג האנשים שיחטטו לאנשים בחפצים שלהם 'רק כי הם היו סקרנים'.
ואם כבר איתן…
שק השינה שלו היה ריק. זה אומר שהוא יצא מהאוהל, ולוק לא ידע אם לשמוח על היעדרו (והיעדרן של הנחירות שלו, שמהן הספיק לשמוע חלק נכבד לפני שנרדם) או להיות מודאג כי זה אמצע הלילה, הם ביער, ומאוד קר בחוץ. בנושא אחר, לפחות איתן זכר לסגור את דלת האוהל הפעם - זה לא טיול המחנאות הראשון שהם יוצאים אליו יחד, וכנראה שזה גם לא יהיה האחרון. ללוק יש יותר מדי זכרונות לא נעימים של התעוררות במצבים שונים של לוק-ארטיק.
אולי איתן החליט להשתנות לבן אדם הגון, ובצירוף מקרים בר מזל זה נפל על הזמן שבו משפחותיהם יצאו לטיול מחנאות יחד. בהצלחה עם זה. לוק החזיק אצבעות שזה ישרוד עד שהטיול יגמר.
למרות שקבע קודם שלא יצליח לחזור לישון, לוק בכל זאת ניסה לשכב בחזרה ולעצום את עיניו. אבל הבגדים שלו גירדו, אוזניו קפאו, שיערו דיגדג את עיניו, זמזום הכנפיים של הזבוב הנורא עדיין נשמע גם מהצד השני של האוהל - והכי גרוע, מוחו הציג לו תמונות חיות להפליא של איתן מדמם למוות תחת אור הכוכבים, בודד וסובל מכאבים.
לוק חש עירני מתמיד.
כדי שיוכל לומר להוריו בבוקר שהוא לפחות ניסה לחזור לישון, לוק החזיק את עצמו בשקט באותה תנוחה נוקשה ומייסרת במשך דקות ארוכות והתפלל לנס.
כמובן, בגלל שהוא אתאיסט, כלום לא קרה.
לוק וויתר.
הוא נאנח ארוכות כשקם בשנית, מתח את ידיו ושיפשף את עיניו עד שגופו הרגיש ער יותר. לאחר כשהחלק הזה הסתיים, הוא קיפל את שק השינה שלו והניח אותו ליד התיק שלו.
פתאום, החלל באוהל הרגיש הרבה יותר גדול.
לוק טָפַף ברחבי האוהל, שקל לרגע אחד לסדר גם את שק השינה של איתן לפני שהבין עד כמה זה מגוחך, ואז חזר אל התיק שלו. היה צורך בהוצאת השעון שלו כדי להבין מה נותר לו לעשות: אם כבר חמש, מותר לו להעיר אנשים. אם רק שתיים לפנות בוקר, נגזר עליו לבלות שעות ארוכות לבדו.
לא עבר יותר מדי זמן עד שלוק כרך את רצועת השעון הדקה סביב פרק כף ידו, והוא לחץ על הנורה הקטנה שגרמה למספרים על מסך השעון לזהור. שלוש לפנות בוקר, השעה המאוחרת והמוקדמת ביותר שבה לוק אי פעם התעורר, בו זמנית.
הוא המשיך לכבות ולהדליק את האור בשעון, רובוטי, בזמן שחשב על האופציות שלו. זה מוקדם מכדי להעיר מישהו אחר, בוודאות - אבל לוק לא התעניין בהעברת שלושת השעות הבאות לבדו, ומבט קצר אל שק השינה הריק שתהה אם לקפל קודם הזכיר לו שהוא לא חייב.
גם איתן ער.
זה הרגיש לו כמו רעיון נורא: אם באוהל קר, בחוץ יהיה קפוא. לוק לא הרגיש מוכן להתמודד עם מזג האוויר הזה, פיזית או נפשית. בנוסף על זה, הוא ואיתן לא חברים ולכן זה לא יהיה שווה את זה - קור ומבוכה תמורת קצת חברה אנושית?
זה מובן מאליו מה כל אדם שפוי יבחר. עבור לוק, זה ברור לחלוטין שלצאת מהאוהל ולתעות באיזור בחיפוש אחר איתן יהיה אידיוטי - יהיה עדיף לו להישאר בחמימות היחסית של האוהל, והוא הבין את זה, אבל הוא עדיין לבש סוודר דינוזאורים אקראי מעל חולצת הפיג'מה שלו, נעל נעלי ספורט וגלגל מעלה את פתח האוהל.
הדבר הראשון שפגע בו, אפילו לפני שהוציא את כל גופו מהאוהל, היה הקור. רוח עזה, פגעה בלחייו ומצחו וידיו וכל פיסת עור שלא הוסתרה על ידי בד. להשוות את זה לקרירות היחסית שבתוך האוהל הרגיש כמו להשוות פתית שלג בודד לקוביית קרח, גם אם הוא לבש סוודר. הוא צעד קדימה, נשף אוויר חם אל תוך ידיו - שאף ונשף ושאף ונשף - בזמן שגישש את דרכו באפלה.
האוהל של הוריו נראה משמאלו, האוהל של דודה אנה קצת אחרי שלהם - או להפך, כי הוא לא זכר באיזה סדר הם בנו אותם אתמול ולא יכל להבדיל בין הגוונים שלהם עם התאורה החלשה והמאיימת להפליא שאור הכוכבים סיפק לו. הוא יכל לראות את צורות האוהלים, את הענפים הכהים שמעליו ואת הצורות הכהות של ידיו כשהוא מושיט אותן קדימה, אבל זה בדיוק כל מה שהוא יכל לראות.
צורות כהות, חשודות, נעות בהרמוניה עם הרוח ומצטופפות יחד באפלה. הן יכלו בקלות להיות מפלצות, אם הוא יתן לעצמו להיכנס לקו המחשבה הזה, אבל הוא לא: הוא כבר לא ילד, וחלפו התקופות שבהן פחד ממפלצות דמיוניות האורבות בחשיכה.
למרות שאמר את זה לעצמו, לוק המשיך להסתכל מטה ולא נתן לעיניים שלו להתעכב על הצללים המאיימים. למעשה, הוא היה כל כך ממוקד באדמה שעליה צעד ולא בסביבתו, כך שהפנס הבוהק שנדלק ללא־אזהרה מול פניו הבהיל אותו להוציא צווחה לא מכובדת.
"לוק?" המחזיק של הפנס, כמובן, היה איתן - זה לא שזה יכל להיות מישהו אחר, כמו אחד מהצללים המפחידים של השיחים שעבר בדרכו שפתאום התעורר לחיים ורצה בנקמה, ורק העובדה הזו החזירה את פעימות הלב של לוק לקצב נורמלי.
הוא כיסה את עיניו בידו, לא מסוגל להתמודד עם האור שבקע מפנס הטלפון של איתן (נראה שבניגוד להוריו של לוק, אימו של איתן לא לקחה לו את הטלפון כדי 'שיהנה מהטיול יותר'). מיגרנה התפרצה בניצוצות בתוך ראשו, והוא הבין שכנראה אולי באמת היה עדיף לו היה נשאר באוהל. "תכבה את האור, איתן."
הקלה מיידית הגיעה כשאיתן כיוון את נורת הפנס אל האדמה, ולוק סוף סוף יכל להסתכל עליו בבירור. האור, גם כשהוא לא כוון ישירות אל אף אחד מהם, חשף שאפו ואוזניו של איתן היו אדומים מקור (ללוק אין ספק שהוא פחות או יותר באותו מצב), תלתליו הסתורים הוסתרו כמעט לחלוטין על ידי כובע צמר ומעיל גדול וחם למראה גימד את גופו.
נראה שלפחות מישהו מהם היה מוכן למזג האוויר.
"חשבתי שאתה ישן," איתן אמר, קולו רך. למרות שריקת הרוח, מילותיו נשמעו בבירור. "למה יצאת?"
"אני יכול לשאול אותך בדיוק את אותה שאלה."
איתן מצמץ והתקרב אליו, כך שעכשיו הם עמדו זה לצד זה, ולא אחד מול השני. אם לוק ידמיין חזק מספיק, הוא כמעט יוכל להרגיש את הבל נשימתו של הנער האחר פוגעת בפניו. הוא דמיין שזה מסריח.
"יצאתי לקחת קצת אוויר."
"בשלוש לפנות בוקר?"
"היה חנוק באוהל."
"אה-הא." כל הברה נחדרה בספק. ללוק לא נותרו סיבות להמשיך ללכת עכשיו כשמצא את את איתן, אבל זה ההליכה הייתה נחמדה, אז הוא בכל זאת דשדש בעצלתיים על השביל.
"ואתה?" איתן שאל, הצטרף אליו. הוא האיר את הדרך שלהם בעזרת פנס הטלפון שלו, ולוק הבין שהאור מאוד יעיל כשהוא לא מכוון אליו. "למה יצאת?"
"כי אתה לא היית שם."
איתן נראה כמעט ננגע עמוקות על ידי מחווה מתחשבת ולא כאילו לוק אמר את המובן מאליו. "אתה דאגת לי?"
לוק עצר. הוא לא הבין איך איתן פירש את זה ככה ולא ידע איך לומר לו אחרת - זה הרגיש כמו לבעוט בגור. עם כמה שהוא לא חיבב אותו, מבטו מלא התקווה הוא לא משהו שלוק הרגיש נוח להרוס.
הוא משך כתפיים, נמנע מאישור או הכחשה.
"אני לא אוהב להיות לבד."
זו נראתה כתשובה מספקת לאיתן, כי הוא חייך אליו בקלילות - פניו נמתחו, פיו הציג הצצה לשיניים לבנות, ולוק בדק את החיוך כמו שאדם מורעב יריח ארוחה בשביל לוודא שהיא אמיתית. "לאן אתה הולך?"
"בהתחלה חיפשתי אותך."
"באמת?"
"כן." לוק לא הסתכל עליו שוב, בעט קלות באבן שהיה לה את חוסר המזל לעמוד בדרכו. הקור באוויר התעבה אפילו יותר, אם זה אפשרי - זה הרגיש כאילו אם רק ישאף מספיק חזק, הנשיפה הבאה שלו תהיה מלאה בקרח מוצק. הוא דחף את שרווליו מטה כדי שיכסו גם את כפות ידיו. איתן, לוק היה בטוח בשמץ קל של קנאה, הרגיש נוח כתמיד בבגדי החורף שלו.
"ומה עכשיו?" איתן התעניין. "אתה חוזר לאוהל?"
"אתה שואל המון שאלות."
"אני רק רוצה לדעת לאן אנחנו הולכים."
"אנחנו?" לוק חזר אחרי המילה.
"אני הולך איתך. זה אומר שאנחנו הולכים יחד."
לוק לא אמר לאיתן כמה שפיסת ההגיון הזו לא הגיונית - הוא אפילו לא היה בטוח באיך לנסח את זה, אז הוא פשוט שתק.
"אז לאן הולכים?"
"אתה דברן להפליא." לוק השיב במקום תשובה אמיתית, למרות שהדברנות של איתן לא באמת הפריעה לו - זה היה שינוי כל כך מרענן ממילותיו העוקצניות בדרך כלל, שלוק כמעט יתגעגע לזה כשאיתן יחזור להתנהג כמו שהתנהג קודם.
"כך אמרו לי." גם מבלי להסתכל עליו, לוק ידע שאיתן מחייך. "אם לא אנחנו, אז אתה - לאן אתה הולך?"
"אני לא יודע."
איתן הביט בו בהשתוממות. אור הכוכבים האיר את פניו בלבן. "אז למה אתה ממשיך ללכת, אם אין לך יעד?"
לוק הסתכל עליו, לא הבין. "קר," הוא ציין, כאילו איתן לא יכל להרגיש את זה בעצמו. "וההליכה מחממת."
"אבל אני עייף. נוכל לעשות הפסקה?"
איתן לא נראה עייף, כולו רענן ולבוש יפה ועם עיניים בהירות, אבל לוק לא חשב שיש לו סיבה לשקר על זה. הוא הסתכל בשעון שלו (שלמרבה הפלא, לא נפל באף שלב של שיטוטו ביער) והדליק את הנורה הקטנה כדי שיוכל לראות את השעה. נראה שכבר שלוש וחצי. "יש לך קצת פחות משלוש שעות לחזור לאוהל ולישון קצת."
"אני אחזור רק אם תבוא איתי." איתן התעקש.
"לא הייתה לך בעיה להשאיר אותי לבד באוהל קודם," לוק ציין וקימט את מצחו בבלבול כשקפץ מעל ענף על האדמה שחסם את דרכו. "מה ההבדל?"
"זה היה אוהל, לא באמצע יער. אתה יכול ללכת לאיבוד - זאב יכול לאכול אותך!" קולו של איתן התרומם.
"ההורים שלנו לא היו מארגנים כאן טיול אם יש זאבים, אידיוט." לוק נפנף את החשש שלו. "וזה לא שאלך לאיבוד. אתה יכול ללכת - תרגיש חופשי."
איתן, למרות זה, נשאר בעקשנות לצידו כמו מין שומר ראש ללא תשלום. לוק חשב שיש ביניהם כשל בתקשורת, אבל לא היה אכפת לו מספיק כדי לתקן אותו - שאיתן יעשה מה שהוא רצה לעשות.
ללוק לא אכפת.
עברו כמה דקות ארוכות של הליכה. איתן לא ביקש לעצור או לחזור לאוהל שוב, אבל לוק התחיל להתעייף בעצמו ולכן הוא הרשה הפסקה קצרה והתיישב על הקרקע, משתמש בידיו במין סוג של חיבוק עצמי כדי לספוג שמץ של חום. למבט השואל שקיבל מאיתן, הוא הגיב: "אני עייף עכשיו."
"לא להירדם." איתן כיבה את הפנס שלו. רק הכוכבים נשארו כמקור אור - הם הדגישו את נקודות האור והבליטו את נקודות הצל, גרמו לכל העולם להיראות כמו תמונה שמישהו התעסק בכבדות בהגדרות הרוויה שלה. על פניו של איתן זה נראה מעניין במיוחד, ולוק הצטער שאין לו את האופציה לצלם תמונה עכשיו כדי ללכוד את המראה הזה.
"לא עייפות מהסוג הזה." לוק לא הרחיב ואיתן לא ביקש ממנו. במקום זאת, הוא התיישב ליד לוק - הרבה יותר קרוב ממה שהם בדרך כלל היו יושבים, אולי בגלל שראה כמה קר לו. איתן תמיד היה אדם נחמד למי שנחמד אליו, אבל לוק בדרך כלל לא נכנס לקטגוריה הזו. איזה שינוי מעניין מהרגיל.
הרוח התחזקה.
ענפי העצים מעליהם הסירו את רוב ההשפעה, מכיוון שהרוח נאבקה בהם בשמיים, אבל המעט מהרוח שכן הצליחה להגיע מטה הייתה אכזרית מתמיד - נאבקה בו באכזריות, וכאילו ניסה למשוך בכוונה כל פיסת עור מפניו. לוק לא הצליח לחנוק צמרמורת.
איתן נתן בו מבט מודאג. "אתה בטוח שאתה לא רוצה לחזור לאוהל?"
"לא," לוק השיב, לא יודע למה הרעיון לחזור לאוהל עכשיו כל כך דוחה אותו. הוא משך את שרווליו מטה בשנית כשמפרקי האצבעות שלו נהיו חסרי תחושה והרגיש די בטוח שבקצב הזה הן יסגילו וינשרו תוך עשרים וארבע שעות. "מתחשק לך לתרום את המעיל שלך לנזקקים?"
איתן השמיע צליל שואל. לוק נמנע מעיניו.
"המעיל שלך. קר לי." הוא סיכם בענייניות, מעביר יד על אוזנו הקפואה. גופו מכוסה השכבות של איתן שידר חמימות על צידו, גם עם הסנטימטרים שמפרידים ביניהם. המעיל שלו נראה ככ חם, ולוק לבש רק סוודר וחולצת טריקו. יש רק פתרון אחד.
היה סיכוי מאוד סביר שאיתן יסרב לו. גם עכשיו כשהוא חושב ששניהם חברים. לוק לא יאשים אותו - זה לא שהוא יתן את המעיל שלו לאיתן אם המצב שלהם יהיה יהפוך.
"אה." איתן שתק.
"כן."
"אבל גם לי יהיה קר," הוא אמר לבסוף.
"יש לך יותר שכבות ממני." לוק הטה את ראשו.
"כן, אבל בכל זאת. אני לא רוצה שיהיה לי קר."
לוק לא התאכזב.
הוא לא.
"זה הגיוני." הוא ענה.
"אנחנו יכולים פשוט…" איתן היסס. "אנחנו יכולים לחזור לאוהל-" הוא צפה את המחאה של לוק לפני שהתחילה, וקטע אותו. "לא, לוק, תקשיב לי. אם תישאר כאן, אתה תצטנן, או תחלה, או כל דבר נורא אחר. בדרך לאוהל נוכל לחלוק את המעיל שלי. זה יהיה קצת צפוף, אבל הוא גדול ואני לא רואה למה לא תשתלב איתי."
"הא."
"זה רעיון גרוע?" לאיתן יש הבעה מוזרה על פניו. לוק לא ידע איך לקרוא לזה - זה לא שהוא הכיר את איתן מספיק טוב כדי לקרוא את פניו באופן קבוע.
"לא," לוק אמר באופן סביר. "זה רעיון טוב."
"אתה לא חייב." איתן אמר, באותו טון. "אבל אני לא אתן לך את המעיל שלי." ובכן… כשזה היה זה או זה, הבחירה הייתה ברורה.
לוק לא אהב את איתן. אבל בין קצת מגע פיזי מביך לביך לקפוא לקוביית קרח ממשית, לוק יבחר באיתן בכל יום. גם אם זה אומר לחזור לאוהל הזה.
הוא נעמד בסרבול במקומו כשאיתן הוציא את ידו השמאלית מהשרוול נתן ללוק להשחיל את ידו לתוך השרוול במקומה.
כמו שאיתן ציפה, שניהם כן הצליחו להשתלב יחד. זה היה דחוף וצפוף, אבל בעיקר חם - מה שלוק חשב שפיצה על הכל. עצמותיו התחילו להפשיר מיד, והוא הוא לא הצליח לעצור אנחה שמחה קטנה.
איתן שמע אותו והסתובב אליו כדי לתת לו חיוך זחוח. אור הכוכבים האיר ברכות את פניו כדי שיראה כמו ציור שמן, ולוק הבין שהוא יכל להרגיש כל בליטה במרפק של איתן, את העצם החדה של הירך שלו, את הרכות של הכתפיים שלו. זה לא היה דבר רע, אבל לוק התקשה לנשום לרגע אחד.
"שנתחיל ללכת?" הוא שאל את איתן.
"כן. מהכיוון הזה."
והם הלכו.
בשלב מסוים, לוק הכניס את ידו לאחד הכיסים כדי להתחמם, ומצא שקית קטנה ולא מוכרת. חסר עניין בלגעת בדברים שלא שייכים לו ולא רצה שהנדיבות הפתאומית של איתן תסתיים כל כל מהר, הוא הודיע לאיתן: "יש לך שקית בכיס."
איתן מצמץ. "כן. זה מרשמלו."
"מרשמלו?" לוק חקר.
"כן, אבל רק הלבן כי הורוד עושה לי בחילה." איתן הנהן אליו, כסימן שהוא יכול להוציא את החבילה, מעד בפעם השלישית כששכח ששניהם לבשו את אותו מעיל.
לוק הכניס את ידו לכיסו שוב והוציא את השקית. הם נראו טובים, לא מקומטים, אבל תמיד עדיף להיות בטוח: "לפני כמה זמן הכנסת אותם לשם?"
"אתמול, לפני שיצאנו."
התשובה סיפקה את לוק, אז פתח בזהירות את הקשר שסגר את השקית ולקח מרשמלו אחד.
איתן, מהצד, העיר: "יכולת פשוט לקרוע חור בשקית."
"תשתוק." לוק השיב, מילותיו הקשות רוככו על ידי המרשמלו הלעיס וחד־הגווני שבפיו.
"אני יכול אחד?" איתן שאל, כאילו השקית של לוק ולא שלו. לוק הביט בו במבט שקרא לו אידיוט בשלושים שפות שונות (הוא מכיר רק אנגלית וספרדית) והושיט לו את השקית.
"זה שלך. תתכבד."
"הו. נכון." זה לקח כמה מרפקים חדים לצלעותיו עד שאיתן הצליח לזוז מספיק כדי להחזיק את השקית בנוחות, והוא מייד התנצל ככה שלוק לא החזיק את זה נגדו. בעיקר לא כשהיה לו חם ונעים והאצבעות שלו כמעט ולא הרגישו קפואות יותר. "תודה."
"זה שלך, אידיוט."
"כן, כן."
והם התהלכו תחת אור הכוכבים הרך, אכלו להם מרשמלו ואפילו דיברו קצת - על משפחותיהם, מוזיקה, משחקי מחשב אהובים - עד שהשקית נגמרה והשעון של לוק הראה שכמעט ארבע וחצי. איתן עדיין נעץ מבט מאוכזב בשקית הריקה, כאילו ציפה ממנה להימשך לנצח.
"הגענו לאוהל," לוק אמר, כאילו איתן לא יכל לראות בעצמו.
"הגענו לאוהל." איתן הסכים.
לוק השתחל החוצה מהמעיל ועבר דרך פתח האוהל. הוא חש אובדן מיידי על איבוד החום. הוא שכח לסגור כשיצא קודם, ככה שלא היה אף פתח לפתוח, ואיתן גילגל את הסוג-של-דלת בחזרה מטה. היה פחות קר, אבל עדיין לא כמו שהיה בתוך המעיל - לוק לא ידע אם הוא היחיד שמתאבל על הנוחות של גוף חם לידו.
"אתה רוצה לישון?" איתן שאל. הוא הוריד את המעיל שלו, זרק אותו איפשהו סביב שק השינה שלו, ווחלץ את נעליו. לוק עשה את אותו הדבר.
"מרגיש לי קצת מאוחר מדי." לוק אמר בכנות.
"אז נישאר ערים?"
"אתה יכול לישון, אם אתה רוצה."
"אני לא."
"אז נישאר ערים." לוק קבע.
איתן גרר את שק השינה שלו יותר קרוב לשק השינה של לוק מבלי לבקש רשות, אבל ללוק זה לא הפריע. הוא התעלם מאיתן, נכנס לתוך שק השינה שלו והסתכל על התקרה.
זה נהיה משעמם, מאוד מהר.
"היי, לוק?" איתן דיבר שוב.
"כן?"
"אנחנו עדיין נהיה חברים מחר?" זו לא השאלה שלה לוק ציפה, והוא נתן לעיניו לזנק הצידה בהפתעה לפני שהחזיר אותן אל התקרה. "היה כיף היום. הלילה. נו."
"זו שאלה למחר."
"זה כן?"
"זה אני לא יודע."
"אה."
ושניהם שתקו.
לוק הסתובב הצידה, כך שגבו הופנה אל איתן, והתכרבל עמוק בתוך שק השינה שלו "תיזהר מהזבוב."
"זבוב?"
"איפשהו בצד שלך של האוהל. הוא העיר אותי קודם." המילים טעמו בפיו של לוק כמו ידידות וטעם לוואי קלוש של מרשמלו.
"הו. תודה."
"אין בעד מה."
ושניהם שתקו, עד שאור הכוכבים נמוג.
---
הערות: אהיה כן ואגיד שאני שונא את זה ושביזבזתי חצי יום על האשפה הזו ;-; אני ער איזה עשרים שעות ברצף וכלום לא מרגיש אמיתי וליטרלי נרדמתי פעמיים לכמה שניות תוך כדי שכתבתי את זה
פרקי תהליכי הכתיבה של הפרק הזה + הקודם יצאו אחרי שאתעורר D:
לילה טוב בינתיים
