הרבה זמן לא כתבתי פרק כזה כאן! כמה שהתגעגעתי.
אני מקווה שהדעות שלכם על הקטע היו חיוביות, ושלא הדאגתי אף אחד עם ההיעלמות הארוכה שלי :) לא היה לי מה לפרסם בעקבות מחסור בהשראה, אבל עכשיו סוף סוף כן!
את הקטע הזה כתבתי אתמול (27.1.24). הוא לקח לי שבועיים רק כי כתבתי את כולו על נייר מחברת ולא היה לי כוח להעתיק הכל מחדש לטלפון
זה כן קטע מאוד קצר, אבל אני מרגיש שהאורך מתאים ולא רציתי לדחוס יותר מדי כדי לא להעמיס עליכם. איזה נחמד אני.
ב"רוח רפאים", אני מכניס את הדמויות שלי ושל וריאן לעולם של קורליין (מבוסס בכבדות על סרט האנימציה ולא על הספר).
לא ידוע עליכם הרבה על מסיבת תה כי לא דיברתי עליהם כאן בעבר, אז הנה סיכום דמויות קצר. יש לנו כאן 6 דמויות ראשיות, והן כוללות:
1. בחור שמתלבש כמו חשפן (ליני)
2. התאומה שלו, אוהבת אופנה ותה (לינט)
3. בת הזוג הפופולרית של הבחור הראשון, אובססיבית לרוצחים סדרתיים ומאוד אלגנטית ומצחיקה (נאביה)
3. האח הקטן של ליני ולינט, אובססיבי לצלילה ופינגווינים והוא פשוט בחור קטן וחמוד ושקט (פרמינט)
4. האח הגדול של פרמינט (לא קשור לשניים הראשונים). הוא פשוט זאב בריון אובססיבי לתה שמכה אנשים. (קאלוס)
5. הסולמייט של פרמינט והאחות הקטנה של נאביה, היא פשוט אסון אקסטרוברטי שאוהב צילום (שרלוט)
לינט, כאן, תופסת את תפקיד הדמות הראשית: קורליין. לאחר תאונה בה ליני - התאום שלה - מת, היא שוקעת באבל. בתקווה לשפר את מצבה, משפחתה עוברת לבית חדש באיזור הכפרי של המדינה. זה לא הולך כמו שהם ציפו.
בואו נגיד רק שבעולם שמעבר לדלת הקטנה אין אימא-אחרת, והאדם שעומד מאחורי המזימה קרוב אליה הרבה יותר ממה שחשבה.
מתוכננים לי כמה קטעים קטנים לעולם הזה, ואני מקווה שיצא לי לכתוב אותם 0:
היה לי קצת קשה עם הקטע הזה. קודם כל, זו פעם ראשונה שאני כותב מנקודת המבט של לינט - זה הרגיש לי ממש מוזר ולא אחיד וכאילו הכתיבה שלי לא מצליחה לתפוס אותה, אבל בסוף אני מקווה שהצלחתי ללכוד את הדמות שלה במדויק.
ושנית, היה לי חשוב שתהיה בימה לדיכאון שלה. קצת מסובך, כי אף פעם לא היה לי דיכאון ואני לא יודע איך זה מתבטא. כדי לפתור את זה עשיתי מחקר בגוגל על איך דיכאון מתבטא (התשובה הייתה בעיקר "הזנחה עצמית", והחלטתי לקחת את זה לכל מיני היבטים), וזה באמת ממש עזר לי.
מניח שהטיפ יומי הוא לא להשתמש בחוסר הידע שלכם כתירוץ למה לא לכתוב את הסיפור שלכם. תכתבו. אם דברים לא יוצאים בסדר או לא מרגישים נכון, תשאלו את גוגל.
אני יכול לומר שאישית אני ממש שמח על ההחלטה לכתוב את הקטע הזה ואני מאוד גאה בו. הדמויות הם כמו הבייביז שלי בשלב הזה ><
דברים:
- לינט מעצבת אופנה. חלק חשוב מאיך שהיא תופסת אנשים זה איך שהם מתלבשים - ואם שמתם לב, רוב מה שהיא התמקדה בו מבחינת תיאור אנשים זה הלבוש שלהם. זה היה מאוד מכוון.
- התיאור של הרגשות שאיתם היא מתמודדת כשהיא מנסה לעכל את האובדן שלה לא בא רק ב"היא בוהה בקיר ומדמיינת מקומות שהוא יכל להשתלב בהם אם היה כאן". ניסיתי להביע את זה בכל חלק בטקסט: כשהיא התעוררה ולא היה לה כוח אפילו להסתובב, כשכתבתי שהיא לא רגילה להיות ערה כשהשמש עדיין בהירה (שעות השינה שלה נפגעו), היא לא יודעת מה לעשות עם החדר שלה כי היא תמיד חלקה אותו עם מישהו אחר, הניכור שנגרם בינה לשאר המשפחה שלכאורה "נורמליים", התחושה שאף אחד לא מרגיש את מה שהיא מרגישה.
לעיתים, כפי שנראה בקטע, זה גורם לה לשכוח שלא רק היא איבדה מישהו - אימא שלה איבדה בן בדיוק כמו שלינט איבדה אח, וזה שאימא שלה מנסה לחזור לשגרה לא מעיד על חוסר באמפתיה או צער.
הקשר של לינט עם המשפחה שלה עוד יועמד למבחן בעוד הרבה הזדמנויות כשהיא תצטרך לעשות בחירה משמעותית >:)
- פרמינט הוא אוטיסט, ואני רוצה לציין שהיה לי ממש חשוב שבעולם מעבר לדלת, בו הכל מושלם ללינט, הפרמינט-האחר עדיין יהיה אוטיסט. אני מניח שתראו את זה כשאכתוב את זה :>
וזהו להיום! מקווה שכל מי שקרא את הספר הזה עדיין בחיים. תהיו מעוניינים בקטעי המשך שממשיכים את הסיפור הזה? :)
יום נעים וקסום לכולם
