♡פרק 37♡

48 6 5
                                    


אני פוקחת את עיני באטיות, האור מסנוור את עיני. אני לא מזהה את המקום שאני נמצאת בו, אני מרגישה שאני מחוברת למכשירים.

"היא קמה" הרופא מודיע והקפאו מתקדם לכיווני

"מה קרה?" אני שואלת בקול צרוד

"כמעט מתת"

"אני שמחה שכמעט" אני מגחכת

"את זוכרת?" הוא שואל בחשש

"כן.." אני מהנת

"אני לא מאמין שלנבלה הזה היה ביטחון לירות בי" הוא מלמל בעצבים  "טוב, תומאס כבר מלא זמן רוצה לראות אותך, הוא עוד שנייה מלאבד את זה"

"כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה?" אני מביטה בשאלה

"שבוע"

"שבוע???" אני בהלם

"את לא הבנת עדין, את כמעט מתת. הכדור עבר לך בסנטמטר מהלב"

"ואו" אני פולטת

אני שומעת את הדלת נפתחת ואני רואה את תומאס   נכנס בסערת רגשות

"אני יתן לך רגע לבד" הקאפו יוצא ושתינו נשארים לבד

"אני הבנתי משהו. הוא מתיישב לידי "לא משנה מי אני, מאיפה באתי, שאני איתך אני בנאדם יותר טוב"

"אני ידעתי את זה ממזמן" אני מחייכת שהוא סוף סוף הבין

"ברגע שקיבלת את הכדור ישר הרגשתי שאם יקרה לך משהו, אני לא  אסלח לעצמי שלא אמרתי לך את זה" הוא מביט בי

"שלא אמרת מה?" אני מביטה בו בבלבול

"אני אוהב אותך"

"אני גם"
לאט לאט, הוא מתקרב עלי ומצמיד את שפתיו אל שפתי

ואו איך התגעגעתי לתחושה הזאת.

אני שמחה שסוף סוף הבנת את זה!!!" אני מחייכת לעברו חיוך גדול "כול כך הרבה רגעים הייתי צריכה אותך"

הוא לוקח את הגיטרה שהיה מונח שם בצד ומתיישב לידי

"אני רוצה להקדיש לך שיר" הוא מחייך לכיווני

סיבה לנשום

יש בך, כל כך הרבה דברים
טובים וגם רעים אבל אני אוהב הכל
איך את, צוחקת לפעמים
הלב שלי בפנים צועק בקול גדול
כמו הרוח את נושבת מביאה אוויר
וכמו השמש את הופכת את היום בהיר
הכל נראה יותר פשוט כשאת ליד אני מרגיש יותר חזק
ואם אני צריך לבחור אז זה כבר קל מדי
אני רוצה אותך איתי ממש בתוך חיי
אני נשבע כשלא היית הרגשתי שעמוק בפנים אני נחנק

את נותנת לי סיבה לנשום
אני צריך אותך בכל מקום
וכשאת לא פה זה נהיה קשה
הלב דופק מתחת לחזה, שוב העיניים
מנצחות אין לי סיכוי מולן זה לא כוחות
אחרי הכל את העולם שלי
אז רק הפעם אני מבקש שרק תשארי

השורדתWhere stories live. Discover now