KOTLC kids - ילדי שומרת

⚠️פרק 4⚔️

*התמונות לא קשורות*
נ.מ קאי:
קמתי בבוקר בחדר של דיאנה וראיתי שהיא לא הייתה לידי.
התלבשתי מהר וירדתי למעטה לבדוק איפה דיאנה, יצאתי לחצר וראיתי את דיאנה, אבל היא לא הייתה לבד - ״היי תראו מי התעורר! היי פוני ג׳וניור!״ רו קראה כשראתה אותי מתקרב אליהן.
דיאנה הסתובבה אליי וחייכה, ״בוקר טוב!״ היא אמרה, היא הייתה לבושה בשמלה שחורה קצרה מבדי טול עם חגורת מותניים שדמתה למחוך קטן שחור, ומגפיים שחורות גבוהות. שיערה אסוף (אני שונא כשהיא אוספת אותו, אני מעדיף אותו פזור) לזנב סוס ארוך וחלק שהגיע כמעט עד למותניים שלה, ובידה הייתה החרב שלה.
״באמת דיאנה? על הבוקר?״ אמרתי משלב את הידיים שלי, ״אני רק מנצלת את זה שרוֹ כאן כדי לעזור לי להתאמן קצת, אין בזה שום דבר רע! כדי לך גם להתאמן קצת קאי״ אמרה בחיוך, ״יפה אמרת מיני פוסטר!״ רוֹ אמרה וטפחה על כתפה של דיאנה. ״טוב נראה לי שהתאמנתי מספיק להבּוֹקר״ דיאנה אמרה והחזירה את החרב שלה לנדן, ״להבּוֹקר?!״ חזרתי על המילה שלה, ״כן, יש לי גם אימון צהריים ואימון ערב״ אמרה והתקדמה לעבר הבית, עוברת על פניי ומסמנת לי לבוא איתה, ״לפחות היא עושה את זה מתוך רצון -״ אמרה לי רוֹ, ״ההורים שלה לא היו מפסיקים להתלונן כול הזמן כשהתאמנו פעם אחת ביום!״ סיימה והתהלכה לצד דיאנה, ״אכלת משהו?״ דיאנה שאלה אותי, ״לא הספקתי, התעוררתי לפני 10 דקות״ עניתי, ״אז בוא אני אכּיר לך מאכל אנושי שבדרך כלל ממש אוהבים לאכול בארוחת בוקר!״ אמרה ונכנסה למטבח, ״מה זה?״ נכנסתי אחריה והתישבתי על כיסא במטבח, ״פנקייקים״ אמרה והוציאה מצרכים שלא ראיתי בחיים שלי - חוץ מהמים. אחרי 15 דקות היא הניחה לפני צלחת עם 4 עיגולים שטוחים שהונחו אחד מעל השני, היא הוציא בקבוק של סירופ זהוב כתום ושפכה ממנו על הפנקייקים, ״מה זה?״ שאלתי כשראיתי את הסירופ המוזר מתחיל לנזול על כול המאכל, ״סירופ מייפל, קודם תאכל ואחר כך תשפוט!״ אמרה ונתנה לי מזלג, טעמתי וממש אהבתי!

*אחרי חצי שעה*

נ.מ דיאנה:
״אני לא יודעת אם שמת לב אבל אנחנו מאחרים לפוקספייר״ אמרתי לקאי שחיפש במשך חצי שעה משהו ללבוש בזמן ככבר הייתי מוכנה לצאת, ״אני יודע אבל אני לא מוצא את התלבושת שלי״ אמר והמשיך לחפש, ראיתי את התלבושת שלו על השידה לידו וגלגלתי עיניים, ״אתה מתכוון לתלבושת הזאת?״ אמרתי והצבעתי עלייה, הוא הסתובב ונראה נבוך מעט, ״איך לא ראיתי אותה?״ מלמל לעצמו.

*מגיעים לפוקספייר*

הלכתי במסדרון של פוקספייר אחרי השיעור הראשון, ופתאום שמעתי קריאה בקריזה של בית ספר - ״מיס פוסטר הגיעי נא לחדר המנהל בהקדם! תודה.״ גילגלתי עיניים, ״מה כבר עשיתי...״.

הגעתי למשרד של יושב הראש ליטו ופתחתי את הדלת, ״טוב שבאת דיאנה״ אמר יושב הראש ליטו, קלטתי את קאי יושב על אחד הכיסאות מול השולחן של ליטו, הוא לא הסתכלת עליי. ״מה עשיתי הפעם?״ שאלתי בטון משועמם מעט ״אם זה לגבי הגולון בתיק של סר דסטין, אז רק שתדע שאני לא קשורה לזה בשום צורה״ אמרתי בחיוך, ליטו נאנח אבל לא הצליח להחביא גיחוך קטן, ומלמל משהו כמו - ״הבת של אבא שלה...״, ״לא בגלל זה קראתי לך דיאנה אבל אנחנו נדבר גם על זה״ אמר וניסה לשמור על הבעה רצינית על פניו ״זה לגבי ההורים שלכם״ פתאום החיוך ירד מפניי והתיישבתי בכיסא ליד קאי מול יושב הראש ליטו (מר פורקל למי שלא זוכר) ״אני מקשיבה״ אמרתי, ״הם נעלמו״.
לרגע לא הבנתי ״מה זאת אומרת נעלמו?״ שאלתי מודאגת מעט, ״הם יצאו למשימה בשביל המועצה בערים האסורות ומאז לא שמענו מהם, בגלל זה שלחנו,הברבור השחור, אותכם הילדים לגור עם הקרובים שלכם, כלומר את וקאי אצל לורד קסיוס ואון, קארני ואורי אצל אולדן ודלה עד שההורים שלכם יחזרו, אבל אז הם פשוט נעלמו״ אמר בהבעה רגועה למדי בשביל הסיטואציה, ״מה זאת אומרת נעלמו?! אתם לא אמורים לשמור עליהם? מה עם התיליוני רישום שלהם?״ שאלתי בדאגה, ״בדקנו את התיליונים ומצאנו אותם ביער סנטרל פארק בניו יורק על האדמה מאחורי שיח, מה שמוזר שהתליונים שלמים לגמרי, אז אנחנו לא יודעים איך הם הורידו אותם.״ אמר חושב, ״אפשר לקבל אותם?״ שאלתי ומר פורקל הנהן והוציא קופסא ובהם שמונת התיליונים של - סופי, קיף, פיץ, מראלה, דקס, לין, ביאנה וטאם.
לקחתי את הקופסא ״תודה, אני רוצה להראות אותם ל אוֹן כדי שיבדוק איך הם הורידו אותם (אוֹן זה הבן הטכנופת של דקס אם שכחתם)״ אמרתי והכנסתי את הקופסא לתיק שלי. קאי היה שקט במשך כול השיחה, חשבתי שזה בגלל שהוא כנראה דואג להורים שלנו.
״מר פורקל אני יודעת שזאת בקשה גדולה אבל אני רוצה לצאת לחקור את המקום שבו היו התיליונים של ההורים שלנו״ אמרתי בהחלטיות, ״ידעתי שתבקשי את זה, ולשם שינוי אני אסכים אבל בתנאי שאת לא יוצאת לשם לבד. אני רוצה שתצאי לשם עם משהו אחראי״ אמר מר פורקל, זה עיצבן אותי ״מה אתה רומז, שאני לא אחראית?״ אמרתי במבט נעלב מעט ״לא אמרתי את זה, אני רק אומר שלפעמים את יכולה להיות פזיזה ,כמו אבא שלך...״ את המשפט האחרון הוא מלמל מעיקר לעצמו. גילגלתי עיניים ״זה לא נכון!. טוב אבל אני אזרום איתך כי אני רוצה לצאת לחקור. מי אתה רוצה שיבוא איתי?״.

זהו להיום!!!!
מבטיחה לכתוב מהר יותר!!!
שיהיה לכם יום מלא ב -
מחשבות צל שמחות🤍✨