KOTLC kids - ילדי שומרת

🥺פרק 7🥵

נ.מ קאי

אחרי שמר פורקל הלך, התישבנו בסלון כולם ביחד כדי לנסות להכיר יותר טוב את לוצ׳י וטינה. דיאנה ישבה הכי רחוק שאפשר מטינה והם לא הפסיקו לזרוק אחת לשניה מבטים רצחניים. ״מה יש להן?״ שאל אוֹן שישב לידי על הכורסא בסלון, לא עניתי לו. ״נו קאי אני יודע שאתה יודע משהו, אתה מכיר את דיאנה הכי טוב מכולנו. בבקשה תספר לי אני מבטיח לא לגלות״ הוא אמר בטון מיואש, נאנחתי והסתכלתי על הבנות כדי לראות שהן לא שומעות, ואז הסתכלתי עליו ולחשתי לו ״קריסטינה ודיאנה היו פעם חברות הכי טובות... הן היו שלישיית חברות הכי טובות״
״שלישייה? מי הייתה השלישית??״ אוֹן שאל, מופתע ״החברה השלישית בחבורה הייתה לדיאנה כמו אחות, היא ממש אהבה אותה. קראו לה - ארטמיס הייד, היא הייתה החברה הכי טובה של דיאנה עוד מהילדות ואז הן הכירו את טינה כשהלכו לפוקספייר והיא נכנסה לחבורה״ אמרתי מנסה להיות הכי שקט שרק יכולתי, אפילו שלא נדמה שהבנות מקשיבות בכלל, קארני ואוֹרי דיברו עם לוצ׳י וטינה ודיאנה... עדיין לא הרגו אחת את בשנייה, סימן טוב. ״מה קרה אחר כך??״ אוֹן שאל, ובדיוק כשבאתי לענות דלת הכניסה נפתחה ו רוֹ נכנסה לחדר, ״וואו אני רואה שפתחתם פה מיני מועצה. טוב אני לא אפריע לכם״ היא הסתובבה ללכת אבל דיאנה קמה ״חכי אני רוצה לדבר איתך קודם, ביחידות״ רוֹ הנהנה והן עלו ביחד לחדר שלה. ״טוב נראה לי שאנחנו נזוז״ קארני אמרה והיא ואורי יצאו מהבית ונפנפו לנו לשלום לפני שזינקו, אוֹן הסתכל על השעון והלך גם הוא אבל ידעתי שהוא לא יניח לי עד שאסיים את הסיפור, אבל בנתיים אני לא אמור לדאוג לגבי זה.
״אתה קאי נכון?״ לוצ׳י פתאום הופיעה לידי וחייכה ״כ-כן זה אני״ גימגמתי מרוב הפתעה, אבל התעוששתי מהר ״תזכירי לי רק איך קוראים לך?״, היא הושיטה את ידה ואמרה ״אני לוצ׳יאנה פרבל, אבל אני מעדיפה שפשוט תיקראו לי לוצ׳י״ היא חייכה, לחצתי את ידה והנהנתי ״נעים להכיר אותך לוצ׳י, בת כמה את?״ שאלתי בזמן שהיא התיישבה לידי ״אני בת 16 בערך, אני לא ממש סופרת״ היא צחקקה וחייכה ״אה. אז את בגיל שלנו בערך, ואני מניח שגם קריסטינה נכון?״ שאלתי אפילו שכבר ידעתי את התשובה, פשוט לא היה לי משהו יותר טוב להגיד... ״כן היא בת 17 אני חושבת, בן כמה אתה?״

חצי שעה לאחר מכן

הבנות כבר הלכו ורו כבר הלכה מזמן ודיאנה עדיין לא יצאה מהחדר שלה, החלטתי לעלות לחדרה לבדוק שהיא עדיין חיה.
פתחתי את הדלת שלה וראיתי אותה עם אוזניות מקשיבה למוזיקה ומציירת במחברת על שולחן העבודה שלה, היא לא ראתה אותי נכנס, חייכתי ובאתי אליה ממאחור והסתכלתי על מה היא מציירת, זה היה ציור שלה ושל ארטמיס, נאנחתי והורדתי לה את האוזניות ״היי״ התיישבתי בכיסא לידה ״או היי, לא ראיתי אותך נכנס״ היא הכניסה את האוזניות שלה למגירה ביחד עם הטלפון הנייד שלה שסופי (אמא שלה) הביאה פעם כשחזרה ממשימה בערים האסורות. ״ציור יפה״ היא הסתכלה על הציור שלה וסגרה את המחברת נאנחת ״אני יודע שאת מתגעגעת אליה״, דמעה ירדה במורד הלחי של היא מיהרה לנגב אותה ״את בסדר?״, ״כן אני בסדר, אני פשוט...״ היא נאנחה בלי לסיים את המשפט, אבל היא לא הייתה צריכה ״אני יודע״ חיבקתי אותה והיא חיבקה אותי גם, חזק מאוד ״אני מתגעגעת אליה..״ היא לחשה, זה נשמע כאילו היא עמדה לפרוץ בבכי, ״אל תידאגי, אני בטוח שעוד תיראי אותה״.

זהו ח׳ברה!!! מקווה שאהבתם את הפרק!! אני מבטיחה ששווה להמשיך ולחכות לפרקים הבאים כי עשיתי סיור מוחות עם חברה טובה מאוד שלי (הכי טובה בעולם) ועכשיו יש לי עוד מלא רעיונות להמשך!! זהו, אוהבת אותכם מלאאאא🤍✨🔥