"ששש, לא, אל תבכה יפה שלי, זה לא היה קורה אם הייתה מקשיב לי" הדמעות שעל פניי ממשיכות לזרום על לחיי ללא הפסקה "אתה שלי, אל תדאג, שום דבר לא יפגע בך" הוא מלטף את פניי בעדינות שלא נראת כשהוא ממשיך להינעץ בי בחוזקה "רק תישאר לידי, זה כל מה שאני צריך, אני יכול לתת לך מה שאף אחד לא יכול, אל תשכח" הקצב הולך ומתגבר והדמעות שעל פניי סוף סוף נפסקות...
נמאס לי להילחם, נמאס לי לבכות, אני לא יכול יותר... אני רוצה למות, אני רק רוצה שקט...
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נקודת מבט אדוארד:
"היי אדוארד, הוא התעורר" שמעתי קול צועק "תצא מפה, תשאיר לי אותו." שמעתי עוד קול ופתחתי את העניים וראיתי אדם מטושטש נכנס לחדר... זה הוא! הוא בא לקחת אותי חזרה
"אל תתקרב אליי" צעקתי, הצילו. שמישהו יעזור לי. בבקשה?! קשה לי לנשום זה כאילו מישהו חונק אותי אני לא מפסיק לצרוח.
"מה קרה אדוארד?!?, תנשום לאט, תרגע!" הרגשתי סטירות קטנות על לחיי ולאט הראיה שלי היתפקסה וראיתי מולי את דאדי.. אני מתכוון הבחור מהמסעדה!
"מה קרה לי?" הקול שלי צרוד
"אתה פתאום התעלפת אחרי שצעקתי עליך, אני מצטער" מה? "לא הייתי צריך לצעוק עליך, זה בגללי" הראש שלו מושפל כשהוא מצטער על מה שלא היה באשמתו, לא יודע למה, אבל זה מרגיש כאילו אני רואה אותו באור שונה עכשיו אבל לא מספיק כדי לסמוך עליו.
"זה לא באשמ..." באתי לומר
"זה כן הייתי צריך להיות מתחשב ועדין איתך ובמקום זאת יצאתי עליך... אני יודע שאתה שונא שמתערבים לך בחיים מהתרשמות ראשונית ומהתיק שלך אבל..." הוא נראה מהסס "אני לא יודע מה קרה לך בעבר אבל אם אתה חושב שאני יכול לעזור לך במשהו או רק לפרוק תגיד לי, אני אקשיב למה שתגיד ויעזור לך בכל מה שאתה צריך..." עדיין לא, אני מודה שאף אחד לא אמר לי את זה בעבר אבל אסור לי לסמוך על רגשות, זה מה שקרה לי... נפתחתי למישהו והוא בגד בזה. הוא צריך להוכיח את זה!
"..." רגע...
"מהתיק שלי?, מה זאת אומרת?"
"אני קראתי את התיק שלך אני... יודע"
"מה נראה לךך?" אני מתפרץ, זה כל כך מביך אני מרגיש כל כך חשוף
"...." אני חושב שאני עומד לבכות
"רק תדבר איתי, אני רוצה לעזור, בבקשה בייבי" הוא נשמע מתוסכל טיפה
"אני לא צריך עזרה"
"אתה כן צריך עזרה, אתה שבור וכואב לך אז למה שלא תיתן לי לעזור לך??" הוא צועק ואוחז ביד שלי בחוזקה נראה שלא נשאר לו הרבה סבלנות
אני משחרר את ידי "תעזוב אותי, לא בא לי" אני על סף בכי "למה אתה עושה לי את זה?" ברור, למה שלמישהו באמת יהיה אכפת ממני מה חשבתי לעצמי
"אני לא שבור!, אם אני פשוט לא מוצא חן בעינייך תשחרר אותי" אני צועק עליו. אני לא שבור, אני בסדר! זה מי שאני.
"אתה לא שבור בייבי, ואני לא אוותר עליך אף פעם, מאז שראיתי אותך התאהבתי בך וזה לא הולך להשתנות" הוא נותן לזה להתפשט באוויר
"וזה בסדר להגיד שאתה צריך עזרה, כי יש לך מי שיספק אותה"
"אתה האחד שצריך עזרה, פסיכופת. צא מפה, תעזוב אותי לבד" אני לא רוצה, אני לא רוצה לשמוע אותו יותר, אני לא רוצה לראות אותו, הוא מבלבל אותי כל כך וזה מפחיד אותי.
"אני לא משאיר אותך לבד" הוא נשמע החלטי, הוא לא מבין שהוא עושה את זה קשה יותר?
"בבקשה... כמה דקות להיות לבד" אני מתחנן דמעות כבר עומדות לי בעניים
הוא חושב כמה שניות ואז הוא מהנהן במבט ספקן כנראה תוהה אם כדאי להשאיר אותי לבד, אבל אני פשוט רוצה קצת זמן לחשוב עם עצמי.
"אני אחזור עד ארוחת הערב..." ארוחת ערב?
"מה השעה עכשיו??"
"חמש" מה??
"א-אמא"
"מה?"
"אמא של שון תקרע אותי"
"אתה לא חוזר הביתה וגם לא שון" אה נכון כל הזמן אני חושב על לסמוך עליו כשהוא הביא אותי לכאן בכוח, אז הוא רק מדבר יפה.
"אתה ברצינות דורש בעיטה לביצים"
"ביי, אני אחזור בזמן לארוחת ערב" הוא בורח מהחדר מהם
אני מנסה חזק אבל זה לא עובד לי ואני מצחקק בשעשוע, הוא מטומטם!
אבל... אני לא יודע מה זה ההרגשה הזאת שמתפשטת בי זה כאילו התחלתי לחבב אותו למרות שלפני ההתמוטטות הזאת חשבתי עליו כזקן סוטה קינקי שחושב על עצמו ו... הבנתם. אבל משהו השתנה פתאום, ההתנהגות שלו הרגישה.. חמימה, למרות שזה קרה כעיקרון באשמתו.
אני יוצא מהחדר שלמרבה ההפתעה לא נעול ומסתכל סביבי בניסיון לראות את שון באופק
כשאני לא רואה אותו אני מחליט להסתובב בבית הזה ולחפש אותו, משום מה המצב רוח שלי השתפר מכלום, אולי גם מ... מכלום.
"שון, שון צא החוצה, יש לי חטיף"
"באמת?" מאיפה הוא הפליץ את עצמו
"לא, רק רציתי לראות איפה אתה"
"שקרן מסריח הייתי רעב"
חזרתי, סליחה על העיכוב הגדולל
YOU ARE READING
Be My Baby
Loup-garou"זה הבית החדש שלך" אדאורד בן השש עשרה שבקושי מצליח לשלם שכר דירה ילד שונה בסך הכל אבל הוא תמיד סבל מזה עד שהוא בא וחטף אותו Xלא להומופוביםX
