הוא מרים אותי מבית השחי למיטה, מלביש אותי ואמר "אתה יודע שאני דואג לך, נכון?" אם היית זה לא היה קורה, המילים שלו גורמות לי להרגיש עוד יותר על סף קריסה.
אני רואה שהוא מחכה לתשובה ואני מפוחד מידי אז אני מהנהן ונראה שזה מעצבן אותו, אז אני עונה "כ,כן" שקט, והוא נראה רגוע יותר.
"אתה רואה איך נהפכת למחונך?" הוא שואל המילים שלו רק גורמות לגוש שבגרוני לעלות עוד יותר. "רק ככה נוכל להיות מאושרים" בא לי להקיא.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נקודת מבט שון:
עברו כמה ימים, הוא בא כל שעה עגולה לבדוק מה איתי, או אם עדיין כואב לי, אני לא קונה את זה.
אני יודע שהכל הצגה בשבילו, משחק מעוות שהוא משחק.
אבל עדיין... אני לא יכול שלא לחשוב על זה... אולי אכפת לו.
אני יודע שאני טיפש שאני אפילו חושב על זה אבל אולי, רק אולי, הוא משתנה.
הוא התחיל להיות אכפתי הוא לא עושה משהו שאני לא רוצה. הוא אפילו שואל אותי לפני כל דבר שהוא עושה בשבילי.
אבל זה לא הדבר המרכזי פה, הדבר המרכזי זה שהוא מנסה להראות חרטה על מה שקרה וזה נראה כל כך אמיתי שאני לא יודע במה להאמין.
אבל דברים לא לגמרי השתנו, הדלת עדיין נעולה ואני לא מורשה לצאת.
וחוץ מבוקסר וחולצות גדולות מידי אני לא לובש כלום, לפחות מרגיש ככה.
ואני לא מרגיש בנוח במיוחד כי אני צריך לעשות כל מה שאני יכול כדי לא להכעיס אותו.
*אחרי כמה שבעות*
הבעיה הכי גדולה שלי היא הביטחון האבוד שלי הגוף שלי פתאום נראה יותר מגעיל, ויותר דוחה, אני שונא את איך שאני נראה.
הבטן שלי גדלה טיפה, למרות שכמעט לא אכלתי.
כל בוקר יש לי בחילות וסחרחורות.
אין לי תיאבון ואז יש לי תיאבון גדול מידי כאילו אני אוכל פי שתיים ממה שאכלתי עד היום (ואני בדרך כלל אוכל הרבה)
הגוף שלי גם מרגיש מוזר כאילו הוא משתנה.
נקודת מבט אדוארד:
עברו כבר כמה שבועות והמגודל הזה לקח את השיטה של אח שלו ונעל אותי בחדר גדול ומפואר כזה.
לא ראיתי את שון כל הזמן הזה, אני מפחד עליו, אני מפחד שעשו לו משהו.
כשאני סגור ככה אני מעקל כמה דברים.
בחיים לא פחדתי עליו ככה, תמיד דאגתי לו אבל עכשיו התחושה הזאת נראית יותר אמיתית.
בחיים לא הרגשתי ככה כלפי מישהו חוץ ממנו.
אם רק לא הייתי כזה חלש, הייתי יכול לעזור לו.
זה כאילו כל יום שעובר מגביר את הפחדים שלי, את החששות, והחרדות של כל מה שקרה לי בעבר עולים לי בפלאשבקים, כל פעם שאני מנסה לנחש מה עשו לשון.
נקודת מבט איאן:
עברו כמה שבועות, כל פעם שאדוארד הסתכל עלי ראיתי אשמה בעיניים שלו, בשלב מסוים לא יכולתי לסבור את זה עוד אז נעלתי אותו בחדר.
אני יודע שזה לא נכון וזה כמו בריחה אבל אני לא יכול לעמוד בזה.
הבחירות של אח שלי הם אזור שאני לא יכול להתקרב אליו.
המבט שלו אוכל אותי מבפנים, לפעמים כשאני בא להיכנס לחדר הוא בוכה בשקט הוא צועק ומקלל בקול מייאוש ואני לא יכול להביא את עצמי להיכנס.
אני מתחרט על מה שאמרתי לו כשאח שלי לקח את החבר שלו.
לא רק זה כל פעם שאני עובר ליד החדר של אחי הייתי שומע את השון הזה בוכה בחוזקה מכאב או ייאוש, עד שאח שלי אסר אפילו עליי להתקרב לאזור הזה, הוא אומר שהוא רוצה לבודד אותו, כדי שלא ישמע מישהו מחוץ לחדר.
למרות שאני יודע שאחי מנסה לתקן את מה שעשה אני די מרחם על הילד הזה.
תמיד אמרתי לאחי שהפזיזות הזאת שלו תגרום לו להתחרט.
אבל אחי סובל מבעיות עצבים אז הוא אף פעם לא חושב לפני, שהוא רוצה משהו הוא תמיד לוקח קודם בלי לחשוב על השלכות.
אוקיי, פרק קצר לפחות שיהיה, תאמת זה היה מוכן ושכחתי לעלות אותו
מקווה שהיה לכולם צום קל, שיהיה שנה טובה וחג שמח.
YOU ARE READING
Be My Baby
Hombres Lobo"זה הבית החדש שלך" אדאורד בן השש עשרה שבקושי מצליח לשלם שכר דירה ילד שונה בסך הכל אבל הוא תמיד סבל מזה עד שהוא בא וחטף אותו Xלא להומופוביםX
