"אמרתי לך שזה רעיון רע. לתת לשון לראות מישהו חוץ ממני לא יעשה לא טוב" האח הראשון אמר, המפלצת בכבודה ובעצמה.
לשמוע את זה נותן לי תסכול בלתי יאמן, כלפיו, כלפי הכל.
מה יהיה עם החיים שלי מעכשיו?
"תעזוב אותם, זה לא בכי מתוך רוע, וחוץ מזה אתה גרמת לו להתפרק ככה"
"טוב... בוא ניקח אותם לאכול"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אז... שנים לא התראנו😁 אופסי😇חזרתיייי♥️
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נקודת מבט שון:
נכנסנו לחדר ענק שמכיל שולחן ארוך למיליון אנשים נצמדתי לאדוארד תוך כדי שאני מחזיק לו את היד והוא בתמורה לחץ לי אותה כדי לסמן שהוא איתי ואני לא לבד יותר.
אני לא יודע איך זה קרה, אבל בעבר כל הבעיות שלי היו נמחקות באחיזה ובחיבוק שלו, אך עכשיו גם כשאני יודע שהוא בוודאות לידי אני לא יכול לשלוט במחשבות שלי כל פעם שאני עוצם את העיניים, אפילו כדי למצמץ.
אני רואה את אותה סצנה אכזרית שחוזרת בלופים, אני כבר לא יכול לשלוט בחיים שלי ואין דבר שגורם לי להרגיש יותר כלוא וקלסטרופובי מהדבר הזה.
אני מרגיש רע שאני מרגיש ככה, אני לא יודע אם אני מגזים במחשבות או לא, אני לא יודע מה לחשוב יותר.
זה מזכיר לי, כשהייתי בכיתה לפני הרבה זמן היה שם מרצה בן זונה שאף אחד לא אהב. הוא היה שוביניסט, ותמיד היה אומר שנשים שנאנסות אלו רק נשים שמחפשות צומת לב.
בכנות אני בהתחלה התעצבנתי כל כך על אמירה כזאת מטומטמת.
אבל לאט לאט התחלתי לצחוק על מה שאמר ומעצבן את החברות שלי שתמיד אמרו שזה לא מצחיק ושהמורה הזה באמת לא מבין את המשמעות של פגיעה כזאת, וזה גורם לבנות שבאמת חוו טראומה כזאת להרגשה נוראית שלא אוכל אף פעם להבין.
טוב.. עכשיו אני מבין. וזה כואב יותר ממה שאי פעם דמיינתי.
ככה נשים חיות? האם הם באמת מתמודדות עם כל החרא הזה ועוד אנשים מאשימים אותן על זה שלבשו את זה, אמרו את זה, אלוהים ובכל זאת הן ממשיכות לחייך.
אני חלש כל כך, אני כל כך עלו...
"היי שון, הכל בסדר אני איתך" התעוררתי מהתהיות כשאדוארד משך אותי לחיבוק צמוד וחונק, לא הבנתי מה קורה ולמה הוא נראה מודאג.
מהר מאוד הבנתי שפניי רטובות כתוצאה מהדמעות שלי שלא מפסיקות לנזול על פניי לאור המחשבות שנתקעו במוחי וגורמות לי לשקוע בהם עמוק בלי לדעת איך לצאת.
ישבנו כשהמבט של שני אנשים בחדר נתקעו עליי במבט מודאג וחודר.
הדקות עוברות והזמן עובר כשאני בוהה בצלחת אדוארד בוהה בי ושתי המפלצות אוכלות.
משהו בפרצוף שלי כנראה הסגיר אותי כי אדוארד נעמד בפתאומיות ומשך אותי אחריו.
"לאן אתם הולכים?" שאלו שני אחים ביחד.
"לשירותים" אדוארד אמר
"ביחד?"
"עניינים של בוטומים, אתם יודעים.. או שלא" אמר ומשך אותי, אלוהים יודע לאן, אבל כל עוד זה רחוק ממנו אני מרוצה.
נראה שהוא מתמצא כאן.
"מה נסגר?!" הוא דחף אותי לקיר של השירותים.
"מה?"
"אל תעשה לי את הפרוף הזה, אני לא אידיוט, חשבת שאני באמת לא ידע?" הקול שלו מתחזק ונהיה מפחיד עם כל מילה.
"אז מה?" עזבתי את הדמות. "אתה לא יכול להגיד לי את זה כשגם אתה ככה"
"בגלל שאני ככה!, אתה לא מבין? אני כבר עמוק בתוך החרא הזה ואני לא רוצה שזה יקרה לך, לא לדבר החשוב לי ביותר" הקול שלו מלא בתסכול וצער. "תראה, אני מבין למה באמת, אבל הגוף שלך לא אשם בזה, זה לא מגיע לא לו ולא לך, הגוף שלך לא בנוי לזה ובטח שהלב שלך לא בנוי להכיל צער שכזה" הוא צמוד כל כך עליי.
אני לא יודע איזה מבין השתיים הוא מתכוון אבל אני לא הולך לחשוף בעצמי אף אחד.
אבל אדוארד שכבר קורא אותי כמו ספר פתוח עונה לי על השאלה.
"אתה לא צריך להרעיב את עצמך ולא לפגוע בגוף שלך" הקול שלו כל כך שקט בזמן שהוא הפשיל את שרווליו, ומגיש לי את ידו להתבונן.
עשרות חתכים ללא צורה מסוימת חלקם גרועים הרבה יותר מהשאר אבל כל המראה של החתכים מבחיל בדיוק כמו הסיפור שהם מספרים.
"אל תהיה כמוני, אל תהיה שבור" לחש כשדמעותיו כבר מרטיבות את חולצתו.
אז.. הרבה מהפרקים האחרונים היו על מה שקרה לשון ואיך הוא מתמודד או לא מצליח להתמודד. אני מנסה בינתיים למצוא דרך לתקן את היחסים ביניהם, אבל... גם ככה בין כל פרק ופרק זה שנים אז... לפחות לספק משהו,
אני אוהבת את כולכם ומקווה שנשארתם בטוחים ומוגנים🥰😘
ואם מישהו נפגע ממשהו בפרק באמת שכתבתי את זה בלי שום כוונה רעה רק להבנה של הפרק אבל בכל זאת מצטערת מכל ליבי🥹
YOU ARE READING
Be My Baby
Werewolf"זה הבית החדש שלך" אדאורד בן השש עשרה שבקושי מצליח לשלם שכר דירה ילד שונה בסך הכל אבל הוא תמיד סבל מזה עד שהוא בא וחטף אותו Xלא להומופוביםX
