פריקות

אני לא רוצה את זה

אני לא רוצה את זה יותר
אני לא רוצה את זה יותר
אני לא רוצה
אני לא רוצה
אני לא רוצה
אני לא רוצה
אני לא רוצה
אני לא רוצה
אני לא רוצה
אני לא רוצה
אני לא רוצה
אני לא רוצה
אני לא רוצה
אני לא רוצה
אני לא רוצה
אני לא רוצה
אני לא רוצה יותר להתמודד עם כל זה
אני לא יכולה להתמודד עם כל זה קשה לי כבר פיזית ונפשית בא לי פשוט למות ושום דבר שאני עושה לא עוזר
למה אין לי את האומץ פשוט לקפוץ ממשהו?
למה יש לי יותר מידי רגשות לאנשים שלא עוזרים לי?
למה אכפת לי מהמשפחה שלי אם הם לא קולטים מה עובר עליי?
למה אני צריכה את כל זה?
למה אף אחד לא אוהב אותי?
למה אני לא מספיקה לאף אחד?
למה אני לבד 24/7 כבר 11 חודשים?
למה אני ממשיכה לנשום אם אני כל-כך רוצה למות?
למה אני אפילו לא יודעת מה אני מרגישה?
קשה לי כבר עם כל החרא הזה אני תמיד מקשיבה לכולם תמיד עוזרת ובסוף מביאים לי כאפה מצלצלת על זה שעזרתי ולא עזרו לי בחזרה.
אני כבר לא רוצה עוד כלום מזה אני לא רוצה כלום מאף אחד. אני רוצה להיות בשקט ובלבד שלי אבל גם את זה אין לי כי המחשבות לא מניחות לי לרגע אחד של שקט לא נותנות לשניה מנוחה ועד שהן עוצרות משהו אחר מוציא אותי מהשקט שאין לי בין אם זה המשפחה ובין אם זה הכיתה המסריחה שלי שאני לא רואה בה צורך כמו שהן לא רואות בי צורך. נמאס לי להרגיש כאילו אני סוכבת את כל העולם על הגב שלי. נמאס לי להרגיש אני מציקה לכולם ושאני סתם מעמשה שאני איזה ילדה קטנה שצריך לשמור עליה שלא תלך לאיבוד תנו לי לחדש לכם משהו אני כבר הלכתי לאיבוד כשניסיתי לחזור הלכתי לאיבוד ששיחררתם את היד שלי ועזבתן אותי לטובת מישהי אחרת שעזבתן אותי בלי להסביר לי למה ומה שהכי מציק לי זה שאני והאגו המטומטם שלי הרחקנו כל מי שניסה לחזור בגלל שפחדתי להיפגע מהם שוב אבל היום הדבר היחיד שאני באמת פוחדת ממנו הוא מעצמי כי אני יודעת למה אני מסוגלת ומפחדת שלא תיהיה לי בעיה לעשות את זה אני כל יום חושבת על דרכים למות כל יום חושבת מה לרשום במכתבים למשפחה שלי שאני אפילו כבר שוקלת לרשום אותם אולי אחרי שאכתוב את המכתבים האלה אוכל סוף כל סוף לעשות את הצעד הזה ולסיים עם העינוי המתשך זה שלעזעזל איתו נמשך כבר כמעט שנה שלה.
פאקינג שנה שלמה שאני רק חושבת על איפה איך ומתי למות
שנה שלמה שאני לבד כי אף אחד לא רוצה אותי לידו
שנה שלמה שאני רק בוכה כל לילה וכשאני חושבת על זה זה
שנה שלמה שאני מרביצה לעצמי עד כאב רק כדי שיהיה סיבה לדמעות שיוצאות ללא שליטתי
שנה שלמה שאני חושבת על למה זה מגיע לי שאני חושבת על איך אני יוצאת מהמצב הזה שנה שלמה שאני מזייפת חיוך כשאני יוצאת מהבית לבית הספר והולכת לישון כל שיעור מהפחד שאבכה באמצע יום לימודים.
למה תמיד אני צריכה את כל הדברים האלו לממ לא יכלו להיות לי חברות שישארו איתי ולא ינטשות/יעזבו/ישקרו לא אני בעצם לא רוצה אף אחד גם ככה קשה לי להתאבד כשיש רק 5 אנשים שאני לא רוצה שירגישו את הכאב של לאבד מישהו נמאס לי כבר לבכות נמאס לי מהכל.