חיכיתי שייראו אותי
חיכיתי שמישהו יראה אותי
ישים לב אליי
לגוף שלי
לפנים שלי
ויותר מהכל, ללב שלי
רציתי לראות אם שמים לב למשהו
רציתי לראות אם מישהו שם לב שאני לא אוכלת
רציתי לראות אם מישהו שם לב שהפנים שלי חיוורות
רציתי לראות אם מישהו שם לב שהידיים שלי מצולקות
רציתי לדעת שמישהו חושב עליי
רציתי לדעת שמישהו מסתכל עליי
רציתי לדעת שמישהו שם לב אליי
רציתי לדעת שמישהו יודע שאני *קיימת*
רציתי להיות חשובה למישהו
רציתי להיות חייה באמת
וחיכיתי לזה כל חיי
ולא אשקר שחשבתי על להתאבד ולסיים הכל
אבל הקול הקטן הזה בראשי אמר לי להמשיך
הקול הקטן הזה הציל אותי כמה פעמים
אבל הקול הקטן הזה הרס אותי כל יום מחדש
הקול הזה הוא הסיבה שאני חייה עכשיו
אבל הקול הזה הוא הסיבה שאני לא אוכלת נכון
הקול הזה הוא מה שהשאיר אותי בחיים
אבל הקול הזה הוא מה שהשאיר לי צלקות בידיים
הקול הזה עזר לי והרס אותי בייחד
היו ימים שכל כך לא רציתי להקשיב לקול הזה
ימים שבהם ההיתי הכי שבורה שיש
ימים שבהם ההיתי כלום
ימים שבהם בלעדייו ההיתי מתה
והיו ימים מסוג אחר, שגם בהם לא רציתי להקשיב לו
ימים שבהם לא אכלתי כלום
ימים שבהם כל מה שאכלתי הקאתי
ימים שבהם הדבר היחיד שעייני ראו היה דם על ידיי
הקול הזה גרם לי לא לבכות
הקול הזה גרם לי להרגיש לא טוב עם עצמי
הקול הזה גרם לי לא למות
הקול הזה גרם לי להישאר בחיים
הקול הזה הוא הדבר היחיד שתמיג היה שם איתי
בגלל הקול הזה כמעט התעלפתי
אולי בגלל שחיכיתי לראות אם ישימו לב אליי
תמיד רציתי שייראו אותי
בגלל שבחיים לא ראו אותי
וכרגע? אני מעדיפה שימשיכו לא לראות אותי
