פריקות

סתם אחת

אני מסתכלת במראה ומתחילה לבכות
אני שונאת את איך שאני נראת, הבטן גדולה מידי, הכתפיים רחבות מידי, היריכיים מלאות מידי, הידיים שלי, הפנים שלי, הרגליים שלי, הצוואר שלי, הכל יותר מידי.
הבטן שלי שמלאה בשומן ולא משנה כמה אני לא אוכלת לא יורדת. אני שונאת את זה שאני צריכה לברוח ממראות רק כדי לא להתחיל לבכות ליד אנשים. אני לא אוהבת עצמי או משהו בתוכי. אני לא חושבת שיש משהו אחד שאני אוהבת בעצמי. אני שמנה למרות שאומרים לי שרזיתי. אני מכוערת למרות שאומרים לי שאני יפה. אני לא מאמינה לאנשים אז איך אני יאמין שהם אומרים את האמת, איך אני אדע שהם באמת מתכוונים לזה ולא אומרים את מה שאני רוצה לשמוע. אני לא רוצה אנשים בחיים שלי מכמה סיבות:
1- הם תמיד יעזבו אותי בשביל משהו אחר.
2- לא באמת אכפת להם ממני.
3- הם בחיים לא יאהבו אותי כמו שאני
4- אין להם כוח אליי
5- אני לא רוצה אנשים בחיים שלי כדי שאם הרגש יפעל ולא אצליח לעצור אותו יותר לאף אחד לא יכאב שאני כבר לא אהיה פה.
לאף אחד לא יהיה קשה בחיים אם הם לא יכירו אותי.
אף אחד לא יצתרך להקשיב לבילבולי סכל שלי
אף אחד לא יצתרך להקשיב לבעיות שלי
לפעמים אני מצחיקה את עצמי אני אומרת לאף אחד לא ולאף אחד לא אבל מה הסיכוי בכלל שלמישהו יהיה אכפת מה הסיכוי שמישהו יתעניין בי מה הסיכוי שמישהו בכלל ירצה להתקרב למפלצת שאני.
כלכך מכוערת שאני אפילו ההיתי בורחת רק שלי אין לאן רק שלי אין למי. תנו לי אדם אחד שמעריך אותי וחושב שאני חשובה לו.
הוכחה אתמול מישהי שחשבתי שחברה שלי אומרת לי שהיא לא רוצה איתי קשר ולא רוצה להיות איתי. ומה שהכי כאב לי זה שאני ההיתי שם בשבילה כשהיא נכנסה לדיכאון אני הוצאתי אותה. שלא היה לה חברים אני ההיתי איתה,בשבילה. כשהיא לא הרגישה טוב אני באתי אליה ולא היה אכפת לי להידבק. כשהיא קיבלה התקף חרדה באמצא טיול שנתי אני ההיתי איתה.
אבל למה שהיא תחזיר לי? למה שיהיה לה אכפת? הרי אני כלום ושום דבר. אני סתם בן אדם שלאף אחד לא אכפת ממנו. אני סתם אחת. אני סתם אחת שלא חשובה לאף אחד אף פעם. אני כל כך רוצה כבר למות שאני בלילות יושבת על אדן החלום בחדר שלי וחושבת "איזה באסה שזה נמוך והיא אפשר למות מפה"
אין לי סיבה להשאר פה לאף אחד לא אכפת ממני אני לא חשובה לאף אחד מה הטעם בי? מה הטעם שאני אשאר פה אם אני נשארת לבד? איזה סיבה עוד נשארה לי כדי לחיות?