אני לא יודעת איך אני מרגישה
אני לא יודעת מה אני מרגישה
אני לא יודעת אם עבר לי הדיכאון
ואני לא יודעת הרבה דברים
קשה לי לחיות ככה
אתם מכירים את זה שאתם רוצים למות 24/7 אבל פתאום חושבים 'מה קורה קורה אחרי שמתים?' ואז לא רוצים למות? אז זה קרה לי אתמול ואמרתי לעצמי לא אני לא עומדת להתאבד אבל אז התחיל לי האוברטינקינג והבנתי שלא באמת משנה לי מה קורה אחרי המוות משנה לי מה קורה לפני המוות.
וכרגע מה שקולה לפני המוות הוא נוראי לפעמים אני לא רוצה להרגיש רגשות אשם על זה שאני רוצה למות אז אני מתפללת לה' שיעשה איזשהו נס ואני אמות שאיכשהו אני ארצח או משהו אני לא יודעת אבל לא בא לי יותר את התחושה המוזרה הזאת שבתכלב אני לא יכולה לעשות כלום כדי לשנות אותה אני לא יכולה לעשות פאקינג כלום כסי להעלים אותה
ויותר מזה אני לא יכולה איתה
אני לא יכולה לתת לתחושה הזאת לשלוט בי ולקבוע את סדר היום שלי מתי אני אשן מתי אני אבכה לא בעצם תשכחו מהאבכה התחושה הזאת לא מרשה לי לבכות אני אפילו לא יודעת מתי הייתה הפעם האחרונה שבכיתי כי גם אם אני על סף בכי מטורף אני לא אבכה כי אני פאקינג לא יכולה כי פאקינג אסור לי אני לא מרשה לי אני לא נותנת לי אני לא ואני לא ואני אז לא אני לא נותנת לעצמי לבכות אבל אני נותנת לעצמי להתפרק ולהתרפס ורחמים עצמייים אני נותנת לעצמי אישור להרעיב אותי ולהרוס את הגוף שלי אני נותנת לעצמי תחושת גועל כל פעם שאני רואה את עצמי במראה אני נותנת לעצמי כאפה כל פעם שאני מבינה כמה רע אני עושה בעילם הזה כמה רק אני עושה לאנשים שמכירים אותי כמה רע אני עושה לעצמי
אז אני לא יודעת מה לענות אם תשאלו אותי אם אני בסדר כי אני פאקינג לא בסדר וכל כך בא לי לספר אבל אתם פאקינג לא רואים עליי שאני לא בסדר? כאילו כמה אנשים יכולים להיות עוורים? כמה חוסר אמפתיות יש לאנשים? אבל יודעים מה זה בסדר כי במילא לא אכפת לי במילא הם לא חברים שלי במילא הם לא יודעים עליי כלום אז לא, לא אפת לי יודעים למה? כי גם לכם פאקינג לא אכפת
