יושבת בחדר ובוהה בתיקרה
חושבת על למה כל זה קרה
חשבתי שזה יפתר מעצמו
בסוף הפכתי להיות הבעיה
אמרו לי תזהרי זה מסוכן להתקרב
אבל כשאת בתוך כל האש את מתחילה להירקב
אין עוד משמעות לכלום
כי כבר אין לי פה עוד כלום
אשכרה היה לי עוד מוזר לחשוב שזה נגמר
אבל מי יודע אילי זה הגורל
אולי יעלם לפני שאעלם
אבל הכל כל-כך מוזר
כאילו זה סרט מצוייר
אני לא אני אני רק צופה מהצד
עיניםם בלי גוף פה או נוכחות
מתבוננת בתוהה אם עליי להזהר
להחשף ולהיכנס לגופי שלי
או להשאר לי בחושך בין כל הצללים
האם עלי להתחבר להתאזן
או עלי להשמר להתעלם להאעלם
מרגישה כל-כך שונה מכל השאר
כאילו אני זו שצריכה להתרחק
אבל כשאני שוב בתוך עצמי אני רק רוצה למות
לגמור עם זה לסיים את הכל
לעצור תנשימה להתאפק ולעלות
אולי למעלה החיים יותר טובים
אולי אוכל להתחבר לאנשים
זה די חסר סיכוי ואולי גם לא נשלט
אבל מה עליי עוד לעשות
לחכות עד שיקרה משהו מוזר
אם כי עליי להשמר אפילו מפני עצמי
הרי אני כבר לא אני אז בשביל מי העמדת פנים?
הרי אנשים לא שמים לב גם שהאמת מול הפרצוף
*אגואיסטים כולם חושבים רק על עצמם*
לא אוכל יותר לחיות עם ידיעה שנרמסתי
תחת כובד כתפי נפלתי
אבל לא אוכל למות בידיעה שזה הסוף
ליבי מתלבט מה עליי לעשות
לחיות או לא לחיות
להצליח או ליפול
יש דבר קשים אני יודעת
אבל מה אם נשבר לי כבר?
עדיין ממשיכה לקום בכל בוקר
מתפללת בליבי בכל כוחי שלא לקום יותר
אבל באמת שאני ניסיתי
ניסיתי ונחשלתי
ושוב ושוב ושוב
ובכול פעם נחשלתי
אז סליחה אם פגעתי אבל את שלי סיימתי
