איזבל:
חשבתי שאני יצליח לברוח למקום טוב..
אבל כנראה שטעיתי.
למרות שזה קצת יותר טוב מלהיות עם אבא שלי, כי כאן יש לי את השקט שלי שאני מרגישה אותו יותר מאשר בבית שלי ברוסיה.
אני חושבת שאני באיטליה לפי הנוף.
בבית היה לנו תמונות של מקומות באיטליה,
והנוף ממש מוכר לי אז כנראה שזה באמת איטליה.
אני שוב שוכבת במיטה פה בבית הזה ובוהה בתקרה.
אני מנסה לישון, אבל לא נראה לי שאני יצליח בזמן הקרוב,
הבחור שחייך אליי חיוך מצמרר הכניס לי אוכל לחדר
אבל לא נגעתי בו.
אני לא יודעת עם שמו לי שם משהו אז אני מעדיפה שלא לאכול.
אני לא מפסיקה לחשוב על מי זאת הילדה הזאתי שנכנסה לחדר, יותר מוקדם.
היא נראית ממש צעירה .
כנראה זאת אחותם או עוד מישהי שהם כלאו פה,
אני באמת לא יודעת.
אני מקווה שהם לא יעשו לי דברים או יתעללו בי בשביל למשוך את התשומת לב של אבא שלי.
כי אני יודעת שלא באמת יהיה לו אכפת וגם עם כן? זה יהיה רק בשביל לחתן אותי ולקבל עוד תצומת לב מהתומכים שלו.
כבר היה לי מספיק מה שאבא שלי היה עושה לי ואני לא רוצה לחזור לזה שוב.
למרות שהם נראים יותר מאיימים. והם מפחידים אותי.
אני לא רואה את עצמי עומדת על שלי במקום הזה,
מלחיץ אותי מידי.
כל המחשבות האפשריות עוברות לי בראש.
ובעיקר המחשבה העיקרית זאת למה לי כל הדברים הנוראיים קורים דווקא לי.
אני מנסה לעצום עיניים כי אני כל כך עייפה מהחיים האלה ושנייה אחרי שעצמתי את עיניי.
אני שומעת צרחות של מישהי, והצרחות האלה נשמעות לי מוכרות מאוד.
אני ישר קופצת מהמיטה מהפחד שגם לי יעשו משהו ורצה לכיוון הדלת.
אני מנסה לפתוח אותה ורואה שהיא נעולה,
כנראה שבאמת אני אצטרך לברוח שוב.
או לפחות לנסות?
כי הם לא נראים פרייארים. ומה ששלהם באמת שלהם וקשה להשתחרר מי זה.
אני מצליחה לפרוץ את החדר הזה דרך סיכה שמצאתי באחד מהמגירות. ומצאתי עוד כמה דברים שאני באמת לא רוצה לדעת למה הם שם.
אני מסתכלת לצדדים ורואה שאין שומרים בשום פינה במסדרון.
אני הולכת בעקבות צלילי הצעקות.
ומגיעה לדלת.
אני פותחת אותה.
ורואה מישהי זזה במהירות וצועקת תעזבו אותי.
אני מתקרבת אליה עוד קצת ואני מבינה שהיא ישנה ,
ואני מזהה אותה.
זאת אותה ילדה שפתחה לי את הדלת.
אני כל כך שמחה לראות שהיא בסדר ולא קרה לה כלום.
למרות שהצרחות והצעקות שלה אומרים משהו אחר לגמרי.
אני מאוד מקווה שזה לא אחד מהבנים האלה עשה לה.
לפחות מקווה בשבילה..
נראה שיש לה סיוטים.
וגם לי יש,
אני יודעת שזה לא הכי חכם לגעת בה ברגעים כאלה
כי לפעמים יוצא מצב
שהנגיעות מתערבבות בחלום והסיוט נהיה יותר קשה.
״היי את בסדר הכל בסדר את במקום טוב תפקחי את העיניים״
היא ממשיכה לזוז ולא קמה אז ניסיתי שוב.
״בבקשה תקומי הכל טוב זה בסך הכל סיוט״
הפעם היא פותחת את העיניים,
קמה בבהלה, ומתנשפת במהירות.
"תנשמי. לאט לאט" אני מנסה לעזור לה, כי הייתי במצבים כאלה לא מעט פעמים.
היא מתחילה לחזור לנשום ולהירגע.
"תודה" היא אומרת בקול חלש.
אני מסתכלת עליה בהבנה, ושהכל בסדר.
מנסה לשדר לה שהכל טוב וזה ממש בסדר ולגיטימי,
"את בסדר?" אני שואלת אותה.
והיא מסתכלת עליי כמנסה להבין מי אני
ואז היא מתעשתת על עצמה ועונה לי בקול יותר חזק ממקודם .
״כן אני בסדר. אני חושבת..
רק מי את?״
״אמממ אני-
התחלתי להגיד ושמעתי כחכוחי גרון חזקים שהייתי חייבת להסתובב לראות מי אלה.
זה בא מהכניסה לחדר,
הסתכלתי לכיוון הכניסה וראיתי את שלושת האחים. מכוונים אקדח לכיווני.
עם מבטים מאיימים על פניהם.
התחלתי להכנס ללחץ וישר מתוך אינסטינק התחלתי להתעסק באצבעות שלי עם ראש מושפל.
הילדה שמה לב לזה,
אז היא ישר הרגיעה אותם
״תרגעו בסך הכל היה לי סיוט והיא שמעה ובאה לעזור היא לא עשתה כלום כדי לפגוע בי תורידו את האקדחים שלכם״
היא אמרה להם,והם ישר הורידו.
כנראה זאת באמת אחותם ועכשיו שאני מסתכלת עליהם, ועליה, אפשר באמת לראות דימיון.
היה שקט מפחיד ואני רק הסתכלתי על שלושת האחים בפחד.
היה אחד מהשלושה שהוא עמד באמצע של שניים שהיה נראה אפל מאוד אבל גם די הכי יפה שם וכמו שהוא היה נראה אפל
כנראה שככה האופי שלו.
החלטתי להעלות עוד אחד
כפיצוי על שאר השבוע אוהבת בכמויות מטורפותת
ולכו תעקבו באינסטגרםם
YOU ARE READING
One second.
Romanceמאז ומתמיד המשפחות שלנו היו אויבות. שנאו אחד את השני שנאת מוות. אבל מי ידע שהגורל הוא זה שיפגיש ביננו? הילדה הקטנה של הפקאן. והקאפו של המאפיה האיטלקית. שנייה אחת שהייתה משנה הכל. מקצה אחד לקצה השני.
