אני לא מזייף

פרק 4

אביאל-
התעוררתי בפתאומיות שהרגשתי כאב חד בחזי. לא הבנתי מה קורה והסתכלתי על השעון שבטלפון שהיה מונח על השידה ליד מיטתי, השעה הייתה אחת בלילה, הכאב בחזי רק הלך וגבר והייתה לי הרגשה רעה, ממש רעה, הרגשתי שמשהו לא טוב קרה, חשבתי להתקשר לירדן אבל נזכרתי שהיא במסיבה ולא רציתי להפריע לה.
נזכרתי באימון של היום וחשבתי שאולי מתחתי שריר או שאני סתם לא מרגיש טוב. אז כיביתי את הטלפון והחלטתי לחזור לישון, כמובן שזה לא הלך ובמשך חצי שעה התהפכתי במיטה מנסה לישון, לבסוף אחרי חצי שעה נפלתי לשינה ארוכה עם כאב בחזי.

"אביאל" הרגשתי יד מלטפת את ראשי ולאט לאט פתחתי את עייני "אביאל" שמעתי שוב את קולה של אמי, שפתחתי את עייני ראיתי את אמי יושבת בקצה מיטתי מלטפת את שערי מנסה להעיר אותי ככל הנראה, שפשפתי את עייני והסתכלתי על החלון וראיתי שחושך "קרה משהו אמא?" שאלתי בחשש, הרמתי את הטלפון מהשידה וראיתי שהשעה שלוש בלילה, הייתי מבוהל ולא הבנתי מה קרה, אבל מה שכן הכאב בחזי לא הפסיק, "אני צריכה לדבר איתך, מה אתה אומר שנלך רגע למטבח אני יכין קפה?" היא אמרה ושמעתי את הפחד בקולה, "אמא השעה שלוש בלילה, מה קרה?" היא הורידה את ראשה ואמרה "תקשיב אני צריכה שתישאר רגוע... ירדן היא..." אמרה ושתקה "אמא מה קרה לירדן?" שאלתי נחוש "היא... פשוט..." אמרה בחשש "אמא מה קרה לירדן!" צעקתי, כן לא הייתי צריך לצעוק אבל פחדתי, " ירדן עברה תאונה, היא בבית חולים עכשיו, ההורים שלה התקשרו, הם לא יודעים פרטים, אבל הם אמרו שאתה לא צריך לבוא לבית חולים והם יעדכנו אותך מה קורה" אמרה, באותו רגע ההרגשה בחזי נעלמה והרגשתי את הלב שלי נופל, לא חשבתי, לא היה אכפת לי מכלום, קמתי מהמיטה פתחתי את הארון לבשתי גינס שחור וחולצה לבנה ויצאתי מהחדר, "אביאל חכה! הם אמרו שאתה לא צריך לבוא!" שמעתי את אמא צועקת מאחורי בזמן שהתקדמתי לדלת הבית, "איפה המפתחות לאוטו?" שאלתי את אמי והרגשתי את ליבי דופק כל כך מהר, היא לא ענתה על השאלה שלי אז שאלתי שוב, "אמא איפה המפתחות לאוטו?!" יותר נכון צעקתי "אני לא מסכימה לך לנסוע בחושך, ממש מאוחר עכשיו" אמרה "את חושבת שאכפת לי?!" וזה היה המילים האחרונות לפני שיצאתי מדלת הבית, התחלתי לרוץ לכוון בית החולים בעיר.
המשכתי לרוץ ולרוץ עוד קילומטר ועוד אחד ושמעתי את ליבי דופק, לא הרגשתי כלום, לא עצב לא שמחה, כלום, הייתי ריק מבפנים, אולי הייתי חי ורצתי מהר אבל הרגשתי מת מבפנים.
אני לא יודע כמה זמן רצתי עד שהגעתי לבית החולים, פתחתי את בית החולים ורצתי לקבלה, "היי, אני מחפש את ירדן רז, אתם יודעים איפה היא עכשיו?" שאלתי מנסה לא לעבד עשתונות "אפשר לדעת מי אתה, קרוב משפחה?, בן זוג?" אמרה הפקידה "אני הבן זוג שלה, את יכולה פשוט להגיד לי איפה היא?" אמרתי מנסה לא לצעוק "היא כרגע בניתוח, מוזמן לחכות בחדר המתנה, אני חושבת שבני משפחתה שם." אמרה בנחמדות, וישר רצתי לחדר המתנה בלי להגיד מילה, שהגעתי ראיתי את הוריה של ירדן ואחיה.
הוריה של ירדן אף פעם לא תמכו בקשר שלי ושל ירדן זאת כנראה הסיבה שהם לא רצו שאני יבוא לבית חולים, שהם ראו שאני עומד שם אביה אמר בכעס "מה אתה עושה פה?! אמרנו להורים שלך להגיד לך לא לבוא!" לא יכולתי להתמודד איתם עכשיו אז גלגלתי עיניים והתיישבתי בכיסא רחוק מהם.