אני לא מזייף

פרק 33- פרק אחרון

אביאל-
"בוקר טווווב." שמעתי את קולו של עומר, פתחתי לאט לאט את עייני, מצאתי אותי ואת ירדן שוכבים על האבן וירדן לאט לאט פתחה את עינייה, הסתכלי מאחורי וראיתי את עומר, דניאל, ואלירן מתקדמים אלינו, "שיט, נרדמנו?" שאלה ירדן, "כנראה שכן." אמרתי לה, "בוקר טוב רומיאו ויוליה." אמר אלירן, "בוקר." אמרה ירדן וקמה מהאבן, ואני אחריה, "נרדמתם פה?" שאלה דניאל, "מסתבר שכן." אמרה ירדן. "מה?" שאלתי את אלירן שמסתכל עלי במבט רצחני מהרגע שהם הגיעו לכאן, "מה עשיתם כאן?" שאל אלירן, "אוי אלירן, סתום כבר." אמרה ירדן ואני צחקתי צחוק קטן, "אז איך ידעתם שאנחנו כאן?" שאלתי אותם, "איפה אתם עוד יכולים להיות?" אמרה דניאל, והיא צודקת, אני וירדן תמיד היינו פה, "אולי נלך לים?" אמרה דניאל בהתלהבות, "אנחנו כבר בים." אמר עומר בייאוש, "אני מתכוונת בוא ניכנס לים!" אמרה שוב, "אין לנו בגד ים." אמר אלירן, "אז מה! בוא ניכנס עם בגדים!" אמרה ירדן, "כן!" אמרה דניאל, "לא! את תיהיי חולה." אמר אלירן לדניאל, "אני לא." אמרה דניאל תפסה בידה של ירדן והתחילה לרוץ לכיוון הים, "לא, חכו דקה!" צעקתי להם וכולנו התחלנו לרוץ אחריהן, הן ירדו מאיפה שהיו האבנים ופנו ימינה לכיוון הים עצמו, ואנחנו רצנו אחירהן, "בוא נחשוב על זה דקה!" צעק עומר תוך כדי שהוא מתנשף מהריצה המהירה, ולפני שעוד מישהו הספיק להגיד משהו ירדן ודניאל נכנסו לתוך הים, ואנחנו אחריהן. "מרוצות?" שאלתי אותן אחרי שכולנו היינו בתוך הים ספוגים מים שהגלים שותפים אותנו, "מאוד!" צעקה דניאל, באתי לירדן וחיבקתי אותה מאחורה, וכך גם אלירן חיבק את דניאל, "הגעתי למסכנה שאני צריך למצוא חברה, אני לא יכול לסבול את זה יותר." אמר עומר, וכולנו צחקנו.

"אז מה אביאל," התחיל להגיד אלירן אחרי כמה דקות שאנחנו פשוט עומדים בים ונהנים מכל רגע, "אז אתה ואחותי זה לעוד הרבה זמן?" שאל, "אני ואחותך זה לתמיד." אמרתי לו, "כן שמתי לב לזה בחודשים האחרונים." אמר לי, "אז מה אלירן," התחיל להגיד עומר וחיקה את מילותו של אלירן, "אתה ואחותי זה לעוד הרבה זמן?" אמר עומר בלעג, "אני ואחותך?" אמר אלירן, "כן, כן... אני ואחותך זה לעוד הרבה זמן." אמר אלירן בחיוך.
אחרי כמה דקות של שקט ירדן אומרת לי, "אביאל אתה יכול לבוא רגע?"
"ברור, קרה משהו?" שאלתי אותה, "לא פשוט רציתי להגיד לך משהו." אמרה לי, אני הנהנתי ויצאנו בזהירות מהמים, אחרי שהתרחקנו כמה מטרים מכולם ואף אחד לא ראה אותנו שאלתי את ירדן, "מה קרה?" ובמקום לענות לי היא פשוט תפסה בפניי ונישקה אותי בחוזקה, לעזאזל, תפסתי את מותנייה, קירבתי אותה קרוב עלי ונשקתי אותה בחזרה, אחרי משהו כמו שלוש דקות שפתיינו התנתקו, וירדן חייכה עלי תוך כדי שהיא מתנשפת, "אז זה מה שרציתי להגיד..." אמרה לי, "מממ." אמרתי או יותר נכון מלמלתי כי לא יכולתי להתרכז בזמן שהמחשבות שלי נודדת להרגשה של שפתייה של ירדן על שפתיי.
"אוקיי אני גם רוצה להגיד משהו." אמרתי לה.
"כן?" אמרה לי,
"אני אוהב אותך, כאילו ממש."
"גם אני אוהבת אותך."
"לא, את לא מבינה, אני אוהב אותך לתמיד."
"לתמיד?"
"לתמיד.״

                              הסוף.

~~~~~~~~~~~~
אוקיי, אז מאיפה מתחילים?
קוראות וקוראים אהובים שלי, אם אתם קוראים את זה עכשיו אז כנראה שסיימתם את הספר "אני לא מזייף." וכנראה זה הזמן שלי להיפרד עכשיו, (לא לעוד הרבה זמן מה אתם מגזימים, יש גם אפילוג וגם ספר חדש בדרך)
תראו, אם הייתם אומרים לי לפני חצי שנה שאני אכתוב את ההודעה הזאת הייתי צוחקת לכם בפנים, אני רצינית, באמת הייתי צוחקת לכם בפנים.
אז הספר הזה זה הספר הראשון שאני כותבת, אבל מבטיחה לכם שגם לא האחרון, אני מקווה שנהנתם מהקריאה שלו בדיוק כמו שאני נהנתי מהכתיבה שלו.

אני רוצה להגיד תודה לכם, על כל ההצבעות, הקריאות, והתגובות, באמת שאני הכי מעריכה את זה בעולם, אז תודה לכל אחד ואחד שקרא את הספר שלי.
נתראה באפילוג אה?
אוהבתתתת אותכם, עפרי.💘

(וכן קצת חפרתי אבל אני מאמינה שתסלחו לי על זה)