אני לא מזייף

פרק 5

ירדן:
"ירדני!" שמעתי את קולו של אחי, פאק שוב לא קמתי בזמן לבית ספר? היום היה ה1 בספטמבר 2018 היום הראשון של כיתה ה'.
פתחתי את עיניי לאט לאט, מתכוננת לחטוף מאחי צעקות על זה שאני מאחרת, אחרי שפתחתי את עיניי גילתי שלא הייתי בחדר שלי, ובטח שלא מאחרת לבית ספר, שכבתי על מיטת בית החולים, ולידי היה מחובר כל מייני צינורות. פתאום ראיתי אנשים מתקרבים עליי, לעזאזל הם היו כל כך מוכרים לי, הילד עם הקול הזהה של אחי היה נראה בדיוק כמו אלירן, רק הוא היה נער בן שמונה-עשרה, מה שלא יכול להיות כי אלירן עולה לכיתה ו', ליד הילד שנראה כמו אחי היו עוד שני אנשים שנראים בדיוק כמו ההורים שלי, רק יותר מבוגרים. "ירדני" אמר בהקלה הילד שדומה לאלירן, הוא התקרב עליי וכרכך את זרעו סביבי, "מה אתה עושה? מי אתה?" שאלתי והתנתקתי ממגעו, ראיתי דמעה נוזלת מעינו, ואז רק אז הבנתי, זה אלירן, והאנשים האלה הם ההורים שלי, והיום בכלל לא 2018, משהו לא טוב קרה, הרגשתי את זה. "מה... מ...ה קורה פה?" שאלתי בגמגום, האנשים שנראה היו ההורים שלי, התיישבו לידי והתחילו להסביר לי הכל, במהלך השיחה הצטרף רופא שבא לבדוק מה שלומי. הם אמרו שעברתי תאונה ונמחק לי הזיכרון, אחרי שדיברנו קצת הבנו שנמחק לי הזיכרון של שש השנים האחרונות, באותו רגע ששמעתי את זה לבי צנח, הרגשתי נורא לא טוב ובקשתי שכולם יצאו מהחדר. הלכתי למראה שהייתה תלויה על הקיר בחדר, הסתכלתי על עצמי והרגשתי את הדמעות עולות בעייני, אני הייתי ירדן בכיתה ה', ופתאום הפכתי לירדן בכיתה י"א, הרגשתי גוש דמעות מנסות לעלות מגרוני, אבל לא נתתי להם לצאת, אף פעם לא הרשתי לעצמי לבכות, הרגשתי שבכי זה חולשה, ואני לא היא, שאני אומרת אני לא היא אני מתכוונות לאמא שלי, אם בכלל אפשר לקרוא לה אמא, אמא שלי הייתה בוכה על כל דבר קטן, ושאני אומרת בוכה אני מתכוונות לבוכה כאילו מישהו מת, היא הייתה מתחילה לבכות ולייל על כמה שהחיים שלה גרועים, זה לא משנה מה קורה, היא תמיד הייתה בוכה, וכל פעם שבכיתי הזכרתי לעצמי אותה, ובגלל זה לא בכיתי לא לבד ולא ליד אנשים, אף פעם לא התפרקתי, גם לא עם עצמי, בגלל שאני לא היא, וככה זה היה מאז שאני זוכרת את עצמי.

הסתובבתי מהמראה והלכתי לשבת על מיטת בית החולים, שמתי את מרפקי על רגליי ומשכתי את שיערי לאחור, במשך חצי שעה שלמה ישבתי ובהייתי בנקודה מסוימת, בלי לחשוב על כלום. הרגשתי ריקה מבפנים.

כעבור חודש:
הלכתי בדרכי לבית ספר יחד עם אלירן, חודש עבר מאז התאונה, והאמת? האמת שלא היה אכפת לי מכלום, לא מה אחרים יחשבו עליי, או על השש שנות לימוד שהפסדתי, וגם לא כל מה שקרה בשש שנים האחרונות. היה רק דבר אחד שעניין אותי, מהרגע שפתחתי את עייני בבית החולים הרגשתי כאילו הלב שלי כבר לא איתי, הרגשתי כאילו אוצר עבד לי, ובגלל זה לא יכולתי לישון כבר חודש, והכל בגלל ההרגשה הזאת שמשהו עבד לי, כל פעם שניסיתי לישון הרגשתי כאב חד בחזי, לא יכולתי לתאר בדיוק מה זה, אבל משהו לא היה תקין אני בטוחה בזה.
אחרי כמה דקות של הליכה עם אלירן הגענו לתיכון, זה היה נראה תיכון ללא רמה, וללא תקציב לפי מה שאני רואה, הוא היה נראה תיכון ישן של תלמידים לא ממש טובים, לא מפתיע אותי. עשיתי צעד ועוד צעד ונכנסתי לתיכון, שנכנסתי פרצופים רבים קיבלו את פניי, התעלמתי מכולם ואלירן הסביר לי איפה כל דבר ואיפה אני לומדת, מה שלא יקרה בזמן הקרוב.
אחרי שאלירן הסביר לי איפה כל דבר שכנעתי אותו ללכת והלכתי ללוקר שהיה שלי, שפתחתי את הלוקר הייתי מופתעת האמת, על דלת הלוקר היו תמונות של הזמר האהוב עליי "הארי סטיילס" וואו אני עדיין אוהבת אותו, מכיתה ד' ועד כיתה י"א, כל הכבוד לי, חשבתי לעצמי.

ברגע שסגרתי את הלוקר מישהו הופיע לידי, ובשנייה אחת, במבט אחד, הרגשתי את ליבי מתחמם. מכירים את ההרגשה הזאת שאם שותים משקה חם ואז יש בחזה הרגשה של חמימות כזאת? אז כן, זה מה שהרגשתי עכשיו, היו לו עיניים ירוקות מהפנטות כאלה שאפשר לטבוע בהם, שיערו היה חום גלי, הוא היה קצת יותר קצר מאחורה ובצדדים, ויותר שיער מקדימה, גופו היה חטוב ולעזאזל הוא היה הגבר היפה ביותר שראיתי בחיי.

אביאל:
עבר חודש מאז שלא ראיתי את היהלום שלי, חודש של גיהנום, לא הרגשתי כלום ולא עשיתי כלום חוץ מללכת לחדר כושר, הזנחתי את הלימודים והחדר שלי היה נראה כמו דיר חזירים.
אבל היום זה קרה, היום ראיתי אותה הולכת בבית הספר, עברתי לידה פעם אחת וראיתי אותה, היא לא ראתה אותי, היינו זרים מוחלטים.
כרגיל היא הייתה הילדה הכי יפה שראיתי, היא הייתה יותר חיוורת והניצוץ בעיניים שלה כבר לא היה, לעזאזל כמה התגעגעתי אליה, כמה שאני צריך אותה. ברגע שאלירן עזב אותה לא חשבתי פעמיים והלכתי עליה, היא בדיוק פתחה את דלת הלוקר ועיינה נפתחו, לרגע היה בי ניצוץ של תקווה שאולי יש שם תמונות שלנו, אבל אז נזכרתי שיש שם תמונות של הזמר הזה שהיא אוהבת "הארי סטיילס" היה לה אובססיה עליו מאז שאני מכיר אותה.
שהיא באה לסגור את הלוקר התקדמתי לעברה, שהייתי לידה היא הרימה את ראשה והיא הייתה פשוט כל כך יפה. שמבטנו נפגשו, ראיתי את זה, ראיתי את הניצוץ בעינייה, ראיתי איך הוא חזר, ושוב העיניים שלה כמו שתי יהלומים.

~~~~~~~~
היי כולן🤍
מה חשבתן על הפרק?🫶🏻 ממש מסקרן אותי לדעת מה אתן חושבות על הספר.🤍🫶🏻