מסובכת

פרק 1

"נו תמהרי כבר אני לא רוצה לאחר ביום הראשון ללימודים" רוני האיצה בה כהרגלה, אני נשבעת בחיים לא פגשתי ילדה יותר לחוצה ממנה לפעמים אני לא מבינה איך היא עוד לא חטפה התקף לב או משהו כי הילדה פשוט פצצת לחץ מתקתקת.

"אני באהההה" אמרתי לה תוך כדי שניסיתי להידחק לתוך הג'ינס החדש שקניתי שבוע שעבר, פתאום ההמבורגר עם הצ'יפס שטחנתי אתמול בערב לא היו נראים רעיון כזה טוב.בסוף רצתי למטה ושתינו רצנו כל הדרך לבית ספר עד הקטע שכבר יש תלמידים באיזור ולרוץ זה כל כך לא באופנה וגם לא להגיע כולך מזיעה ליום הראשון בתיכון.

כשהגענו המקום היה נראה יותר גדול משהיה נראה שביקרנו בו בהרצאות לפני ובהרשמה.

היו שם בערך מיליון תלמידים וההית חייב להמשיך ללכת אחרת ההית נדרס למוות תחתם.

בסופו של דבר נפרדנו כל אחת לכיתה שלה, רוני לכיתה המדעית של הגאונים ואני לכיתה הריאלית של הממוצעים.

כשסוף סוף מצאתי את הכיתה כולם כבר ישבו והמורה דיבר ואני אדומה ממבוכה נאלצתי להתיישב בשורה הראשונה בדיוק מתחת למורה שמקום זה היה ידוע גם כ-מקום שאף אבל פשוט אף אחד לא רצה לשבת בו!

אחרי שקצת הסדרתי את הנשימה והאודם מפני ירד סרקתי את התלידים בכיתה..הם היו נראים סבירים טוב כמוני ממוצעים כאלה היו כמה בנים חמודים וגם בנות ואז ואז ראיתי אותו בוהה בי.

כשמבטינו הצטלבו הוא האדים והעביר את פניו ישר למורה. אחרי בערך דקה ראיתי שהוא שוב מסתכל עלי הפעם שנינו כבר חייכנו. בסוף השיעור הוא ניגש אלי,

"הי אני בן, היתה לנו התקלות מביכה מקודם " הוא חייך

" מצטער לא התכוונתי להביך אותך את פשוט כל כך יפה שלא יכולתי להוריד את העייניים ממך" הוא חייך שוב. ואני הרגשתי שכל הגוף שלי בלהבות וכבר ראיתי במוחי עד כמה פניי בטח אדומות.

חייכתי חזרה , כבר הרגשתי את עגלי הזיעה המתקרבים אז שתיתי קצת מים.

"מצטער קצת אינלי טקט אז אני נוטה לגרום לאנשים להיות מובכים בסביבתי. זה משהו מולד אבל אני בודק את זה" הוא חייך מעין חיוך גמלוני ומגושם שכזה שגרם לי להחסיר פעימה. כי אתם מבינים החיוך שלו לא היה חיוך כובש מהסרטים הוא לא היה מהחיוכים המושלמים האלה שרואים במגזינים הוא היה חיוך אמיתי וכנה שגורם למי שלידו לחייך גם הוא , זה היה מסוג החיוכים האלה בכל אופן.

"אממ תגידי אולי בא לך ללכת לגלידה או משהו אחרי בית ספר? ממש חם היום ומתשק לי משהו קר וטעים".

"נראלי שזה אפשרי " אמרתי בחיוך הכי מתוק שיכולתי להעלות על הדעת.

אחרי שקבענו היום עבר מאוד לאט, פשוט זחל, כל דקה עברה כמו מאה שנה ופשוט לא יכולתי להתרכז בשום שיעור. מצאתי את עצמי רק חושבת עליו כמו איזה ילדה בת שנתיים ולמרות שהוא באמת היה נראה נחמד ידעתי שאני צריכה להיזהר ולא לתת לעצמי שוב להיפגע. כי ידעתי שאם אני אפגע שוב יש סיכוי שהפעם לא אוכל להשתקם.