יום אחד, חזרתי מבית הספר מוקדם מהרגיל (התבטלו לי שעתיים מתמטיקה והיום שלי הפך להרבה יותר טוב) ושיעמם לי כי עוד לא רציתי להתחיל את שגרת הלימודים למבחנים אז טיילתי קצת בבית.
ראיתי תמונות של בן מכל מיני גילאים שונים תלויות על הקיר בסדר כרונולגי, מוצגות לגאווה. הוא היה חמוד גם כשהוא היה קטן, אם מישהו תהה.
היו גם כל מיני מדליות וגביעים של כדורסל במעין ארון זכוכית גדול וסגור במנעול. היו שם עשרות כאלה. מוזר, בן אף פעם לא הזכיר שהוא שיחק כדוסל, ועוד כל כך טוב.
עליתי לקומה השלישית, ופתאום קלטתי שאף פעם לא ההיתי עוד בקומה הזו. הסתובבתי לי קצת והצתי בין החדרים ואז ראיתי חדר של נער. זה היה נראה שמי שגר בו לא יותר גדול משמונה עשרה, היו בו חולצות ספורט ועלונים לאוניבסיטאות ומקומות לנסוע אליהם בעולם. המיטה עדן היתה מבולגנת והיה ריח אותנטי, כאילו מישהו עדין גר בו ולגמרי לא מכבסים את הבגדים שלו שלא לדבר על ספונג'ה.
אני בדרך כלל לא כזאת חטטנית, אם בכלל אבל זה היה כל כך מוזר. אף פעם לא דובר על אח או מישהו, נער כלשהו נוסף שגר בבית ואני בספק אם החביאו אותו למשך כל הזמן שאני כאן. הרשיתי לעצמי להיכנס.
הסתכלתי מסביב מוקסמת. החדר היה נראה כל כך ישן, הפוסטרים על הקיר היו של להקות ישנות והבגדים לא נראו חדשים במיוחד.
"זה כאילו הזמן עמד מלכת כאן נכון?" אמא של בן עמדה מאחורי .
"אמאא . כן זה באמת נראה ככה " התנשפתי ושמתי יד על החזה בניסיון להירגע.
"מצטערת לא התכוונתי להפחיד אותך." היא התנצלה
.
"זה בסדר. של מי היה החדר הזה?" זה הרג אותי לשאול את זה כי באיזשהו מקום ידעתי כבר את התשובה.
אמא של בן נראתה שבורה.
"החדר הזה היה של אור. אחיו הגדול של בן. בני הבכור." היא נאנחה.
"אני מצטערת" השפלתי את מבטי במבוכה
"אין לך על מה " היא מחתה את דמעותיה שזלגו בעיניה.
"הוא היה בנאדם נהדר. ביישן, צנוע, תמיד אהב לעזור, והיה לו חיוך נהדר. הוא היה ועדין אור גדול בחיים שלנו. הוא מזכיר לי אותך."
"אותי?" התפלאתי. הוא היה נשמע כל כך יותר טוב ממני מכל בחינה אפשרית.
"כן. היה לו לב רחב כמו שלך וגם הוא נאלץ להתבגר מהר. הוא גם עבר הרבה אבל תמיד ניסה להישאר חיובי ושמח. הוא לא רצה שידאגו לו, תמיד חייך גם אם היה עצוב וכאוב."
"זה נשמע שהוא היה מדהים..." לא ידעתי מה לומר .
"כן הוא באמת היה. אני באה לחדר שלו לפעמים כדי להיות איתו. המקום מלא בכל כך הרבה זכרונות. אני פשוט לא יכולה להביא את עצמי למסור ולארוז את הדברים פה."
YOU ARE READING
מסובכת
Chick-Litאני זוכרת שזה כאב שראיתי אותו בפעם הראשונה... כי הוא היה כמו סערה שההיתי בה ולא רציתי להיכנס אליה שוב אבל כרגיל כמו בעבר מצאתי את עצמי נשאבת פנימה...שוב. תתחילו לקרוא מבטיחה שתתאהבו...
