כשההיתי קטנה מאוד אהבתי את החגים. אהבתי את המשפחתיות, את העובדה שרואים אנשים שלא ראית הרבה זמן ואת הקרבה שנוצרת כל פעם מחדש.
ככל שגדלתי הבנתי שהכל זו הצגה אחת גדולה.
בהתחלה כשלהורים שלי התחילו הבעיות והם רבו כל הזמן, פעם אחת לפני ארוחת החג הם רבו ריב ממש גדול אני אפילו לא זוכרת על מה אבל אני זוכרת שאבא לא בא איתנו לארוחה וכשכולם שאלו את אמא איפה הוא היא אמרה שהוא לא הרגיש טוב.
באמת תעשי לי טובה.
אחר כך ראיתי שזה אצל כולם כך.
זה כאילו שכל השנה כולם מתמודדים עם כל החרא שלהם והם עיפים ומותשים כל כך אבל כשמגיע החג כל אחת לובש את התחפושת הכי טובה שלו יחד עם המסיכה הכי טובה שמתאימה לה ונותן את ההצגה של חייו. שהכל בסדר אפילו יותר מדי בסדר.
אז אני אומרת שהכל זה בולשיט.
בולשיט אחד גדול.
עם הזמן הפסקנו ללכת לארוחות החג כל פעם בגלל תירוץ שונה, אני חושבת שהסיבה האמיתית היא שלאמא לא נותרו כוחות כדי לזייף את זה היא לא יכלה יותר לתת חיוך מזויף אז היא העדיפה לא לבוא בכלל שחס וחלילה אנשים לא יתחילו לדבר.
השנה אמא של בן אירחה את ארוחת החג אצלה ולא היתה מוכנה שלא נישאר.
"תוכלי ללבוש את זה." אמא של בן נתנה לי שמלה מבד שיפון יפיפיה בצבע תכלת עדין.
"זה יןתר מדי." אמרתי והשפלתי את מבטי.
"אני נהנית מזה, אין לי בנות לפנק. בבקשה." היא הסתכלה עליי בעיניים הגדולות שלה, מזכירה לי קצת את בן.
"טוב, תודה רבה ." אמרתי וחשפתי חיוך גדול.
עיניה הוארו והיא חשפה חיוך מלא שיניים לבנות צחורות וגומת חן על לחיה הימנית.
היא נתנה לי חיבוק גדול.
"טוב אני אלך להתארגן עכשיו. מחכה כבר לראות אותך." היא אמרה ויצאה מהחדר.
נכנסתי לחדר אמבטיה ומילאתי לי אמבטיה נחמדה, עם קצף וקטורת ריחנית, ההיתי זקוקה לפינוק קטן לפני שוב עוד ארוחה משפחתית.
אט אט הרגשתי את העייפות נופלת עליי ואיך שאני נרדמת.
כשפתחתי את עיניי ראיתי מבעד לוילון צללית של מישהו, עירום לגמרי!!!
"אהההההההה צא מכאן סוטה אחד." צעקתי.
"היי היי תירגעי זה אני." בן ניסה להרגיע אותי.
"מה לעזעזל אתה עושה כאן ערום לגמרי???" שאגתי בעודי מסדרת את הקצף לכל המקומות הנכונים ומסתתרת מאחורי הוילון.
"לא ראיתי שאת כאן תרגעי." הוא אמר ונראה דיי מבסוט.
"שאני ארגע?! אתה ראית אותי ערומה כמעט איך אני יכולה להרגע?!"
"טוב אני אצא מכאן לפני שיהיה כאן רצח על ידי קטורת." הוא צחק ויצא.
יצאתי מהאמבטיה עצבנית.
שמתי את השמלה קצת מסקרה וסומק והרבה קרם לשיער הבלתי מרוסן שלי ויצאתי לדרכי.
"את נראית נהדר." בן אמר.
הוא עמד בסוף המסדרון. הוא היה כל כך חתיך שזה כאב. פיזית כאב לי. אבל ההיתי עצבנית עליו אז התאמצתי מאוד לא לחייך אליו.
"נו אל תהיי כזאת." הוא חייך כהרגלו בחיוך הממיס שלו.
"אנחנו לא זוג . אנחנו לא נשואים ולא גגרים ביחד מבחירה אז אתה לא יכול פשוט להיכנס לחדר אמבטיה ולראות אותי במצבי הטבעי מתי שבא לך." צעקתי עליו עד שלחיי נהיו אדומות וגרוני שרף.
"את כזאת חמודה שאת מתעצבנת. כולך אדומה." הוא חייך וגיחך לעצמו.
"אני לא חמודה ותפסיק לעצבן אותי אני רצינית לגמרי פה."
"אני רציני גם. ואני יודע שאנחנו לא נשואים אבל דיי חשבתי שאנחנו ביחד והכל." הוא אמר באגביות הרגילה שלו.
"אז זהו שאנחנו לא. אני לא רוצה להיות בזוגיות."
"אוקיי." הוא אמר ועיניו הושפלו והוא הלך למטה לארוחה.
YOU ARE READING
מסובכת
Romanzi rosa / ChickLitאני זוכרת שזה כאב שראיתי אותו בפעם הראשונה... כי הוא היה כמו סערה שההיתי בה ולא רציתי להיכנס אליה שוב אבל כרגיל כמו בעבר מצאתי את עצמי נשאבת פנימה...שוב. תתחילו לקרוא מבטיחה שתתאהבו...
