מסובכת

פרק 4

כשנכנסתי לכיתה הנעיצת מבטים המשיכה אבל אני ניסיתי להתרכז בעניינים שלי ולהתנהג עסקים כרגיל.

אחרי שעתיים שלמות של מתמטיקה שכללה הרבה אלגברה וכל מיני נוסחאות מוזרות הרגשתי את הראש שלי מתכווץ ממאמץ. זה מוזר זה כאילו שהראש כמו איברים אחרים בגוף אחרי שמאמצים אותם הם כואבים ועייפים כאלה אז גם הראש או יותר נכון המוח חבל שאין תרגילים למתיחה שלו כי אחרי כל כך הרבה מתטיקה אני נראה לי ישאר תפוסה יומיים עכשיו.

בשיעור השלישי כבר החלטתי להבריז בכל זאת פיזיקה אני לא הולכת להרחיב בשום פנים ואופן ובאותו רגע פשוט התחשק לי לשבת על הדשא ולשמוע מוזיקה. אני תמיד מסתובבת עם זוג אוזניות לכל מקרה אז הלכתי למדשאה העלובה שיש בבית ספר, שמרוב שלא מטפלים טוב בדשא הוא כל כך דוקר ומגעיל, אבל לי לא היה אכפת, אני רק רציתי קצת זמן לבד.

אז נשכבתי על הדשא , שמתי את התיק מאחורי הצוואר ושמתי את האוזניות באוזניים והתחלתי לשמוע את כל השירים שאני אוהבת.

מוזיקה זה דבר מוזר, לפעמים אני שומעת שיר שאני כל כך אבל כל כך מזדהה איתו. קרה לכם פעם? ששמעתם שיר שאתם יכולים להישבע פשוט שהוא נכתב עליכם? זה קורה מעט פעמים אבל שזה קורה, כשאתה מוצא שיר שמתאר בצורה כל כך טובה ואמיתי את מה שעובר עליך אתה לא יכול להפסיק לשמוע אותו, ומאותו רגע ואילך בכל פעם שתשמע את השיר הזה הוא יזכיר לך תקופה בחיים שלך. וזה מה שנהדר בשירים כאלה, לא רק שה נותנים לך את אותה תחושת הזדהות וכנות שכל כך חיפשת, שיש עוד מישהו בעולם שהרגיש בדיוק כמוך וחווה חוויה דומה והוא בסדר, הוא צא מזה כמו גדול, אז למה שאתה לא תעבור את זה?! אז חוץ מזה, שירים כאלה גם מזכירים לך תקופה שגם אם אתה רוצה לשכוח ואתה מנסה בכל כוחך להדחיק אותה, בין אם תרצה או לא היא הפכה אותך בחלקך למי שאתה, והשיר הוא ראיה לכך, ראיה שזה קרה וזה ישאר איתך לנצח.

אחרי בערך חצי שעה אני מניחה ילדים התחילו לצאת החוצה אבל לא היה לי אכפת, רציתי עוד קצת, עוד קצת שמש על עורי החשוף שמחממת בדיוק ברמה המספקת, עוד קצת רוח סתווית נעימה ועוד קצת שירים שמשלימים והופכים את האוירה למרגיעה ומהנה.

אבל אז בן הגיע.

הוא לא אמר מילה ופשוט נשכב לידי.

הוא הוציא לי אוזניה אחת מהאוזן ובעודי מוחה ומתנגדת הוא פשוט הכניס אותה לאוזן שלו ועצם עיניים.

ככה כל ההפסקה לא דברנו רק חלקנו, את האוירה, האוזניות ובעיקר השירים שבשבילי מייצגים חלק מאישיות שלי, חלק שאני לא מראה לכל אחד, אבל לא רציתי לעשות מהומה על כלום (לפחות מבחינת הצופים מהצד, הרי כולה אוזנייה) וגם הרגשתי שזה בסדר, זה בסדר לפעמים להרפות ולשחרר, ואוי כמה שבן גרם לי להרפות.