פרק 22

269 41 43
                                    

עבר שבוע מאז ההשפלה שחווה בגלל בומסוק, חברתו הטובה הלכה איתו לכל מקום. למרות שלא סיפר לה את מה שהצליח לספר רק לליאו, לילי הייתה לצידו ודאגה לא להשאיר אותו לבד, כאילו שניחשה שמשהו רע קרה. להפתעתו הרבה, סטודנטים בקולג' רק דיברו על שותפו לחדר שהרביץ לבחור אחר, בכל המסדרונות דיברו עליו באופן טוב. כאילו שהוא גונן על חבר שלו. 

הקוריאני נשך את שפתו, שחשב שהיה מעט קשוח איתו. הרי רק הוא ידע מה קרה ביניהם באמת. ליאו לא חזר לחדר מאז שסילק אותו. תחושה לא נעימה מילאה אותו כשהגיע הלילה וחברתו הטובה חיבקה אותו בעדינות לפני שהלכה לחדרה. הוא התגעגע אליו מאוד למרות שעוד היה פגוע, נשכב על המיטה והסתיר את ראשו. השותף שלו היה מאוד אלים עם חבר הילדות שלו, אבל זה עזר. הבחור שנהג לקרוא לעצמו חברו הטוב לא העז להתקרב אליו יותר. 

הכאב צרב בליבו של הבלונדיני מכך שלא יכל לראות את הבחור שאהב, אחותו עדכנה אותו לגביו בטלפון. היא ידעה כמה הוא דאג, היא דיווחה לו איפה בילה בימים האחרונים, למרות שלא הלך אפילו פעם אחת לראותו.

שמח שגרמה לו ללכת לכל השיעורים ולא לפספס אותם. 

גם הוא הופתע מכך שהבחורים בתיכון די הריעו לו על מה שעשה למען שותפו לחדר, מובך מזה מאוד כי לא ציפה לדבר מהסוג הזה. הוא לא ציפה מהם להעריץ אותו יותר עכשיו, וחשב שזה לא נכון לעודד אלימות בכלל. 

אך החיוך של הבחור הנבזה ההוא עוד שיחק בראשו ואיך שדיבר על הישבן של דאהיון, זה הרתיח את כל דמו. 

הודעה התקבלה בטלפון שלו עם עדכון עכשווי מאחותו על שותפו המתוק שהיה לבד בחדר, אז הוא החליט ללכת לשם, ליבו פעם בחוזקה כי פחד.

 פחד לקבל ממנו מילים כואבות פעם נוספת, לא ידע אם יצליח לעמוד בזה. "דאהיון, אני יכול להיכנס?" קולו לחש בחשש שפתח רק מעט מהדלת, הוא צפה בו מסתתר מתחת לשמיכה. תחושת מועקה מילאה אותו כשראה אותו במצב הזה, תחושת האשמה שלו התגברה יותר ממקודם. 

חמימות בלתי נשלטת התפרצה בתוך ליבו של דאהיון ששמע את קולו של הבחור החסון לפתע, הוא לא האמין שלא שמע את הקול הזה כבר שבוע שלם. הוא לא הצליח לשכוח או יכל לעודד את מה שעשה, בניגוד למעריצים שלו שהריעו על המכות שהחטיף לבומסוק. 

זה היה נורא שירד לרמה כזאת נמוכה, וגרם לו לחשוב מה יקרה אם שוב יצא משליטה. דאהיון ידע ששותפו היה בחור חזק, אבל זאת פעם ראשונה שחשף בפניו צד אלים. וזה היה מפחיד. 

מה שהכאיב לו יותר היה מה שכולם יחשבו עליו. ראשו יצא מהשמיכה, הוא היה עם גבו אליו, כי לא היה מסוגל להסתכל עליו עכשיו.

"כן… זה החדר שלך גם." קולו לחש, כי ידע שנעלם מהחדר בגלל שסילק אותו, והתחיל להרגיש מעט אשם בעצמו. עיניו בהו בחלון בשקט ולא הסתכלו לכיוונו כשאמר את זה. 

Until I found you | boyxboyWhere stories live. Discover now