שוברת הערים האבודות והגרסה המחושבת

פרק 1

"מיס פוסטר הצעירה!" מר סוויני תלש את האוזניות שלה מאוזניה.
"החלטת שאת חכמה מ-" סופי נעצה במר סוויני מבט שגרם לו להשתתק.
הכאב הלם ברקותיה.
"מר סוויני, בבקשה ממך. אתה יודע שאני הרבה יותר חכמה ממכם. אל תטריד אותי" וסופי החזירה את האוזניות למקומן.
מאז ומתמיד היא הייתה מעל כולם, עם זיכרון צילומי והבנה מעמיקה יותר.
כלומר, אם היא הייתה נסוגה עכשיו, מר סוויני היה מציק לה שוב, ואם הייתה פועלת בבריונות אולי ההצקה תחמיר.
היא לא רצתה להעמיס על משפחתה צרות נוספות - הם ביקשו ממנה לא להתבלט, ולהסתיר את העובדה שהיא שומעת רעש שאחרים לא מאז גיל חמש, כשנפלה ופגעה בראש.
מר סוויני רטן משהו בזעם וחזר לקדמת הכיתה.
סופי ידעה שהוא לא יוותר לה בקלות על זה שהביכה אותו מול כל התלמידים, וכמה אפשרויות כבר צצו בראשה למה שעלול מר סוויני לעשות כנקמה.
אבל הוא בהחלט לא יכל לעשות זאת בצורה ישירה.
כלומר, היא תלמידה.
וסופי ידעה שעמוק בתוכו הוא מפחד. ממנה.
מר סוויני היה בעיקר אדם של מילים.
הוא כנראה יכריח אותה לעשות משהו מול כל הכיתה כדי להביך אותה בחזרה.

וסופי צדקה.

-
זה לא כאילו סופי בת ה-12 שנאה דינוזאורים, היא פשוט לא התעניינה ביצורים שאף פעם לא היו קיימים ולא בזבזה עליהם את הזמן.
ולכן, הטיול למוזיאון הטבע בפארק באלבואה היה בזבוז זמן עבורה.
וגם, הטיול עצמו היה עינוי שלא הבינה מדוע עליה לסבול, מוקפת בחבריה לכיתה שהיו גדולים ממנה לפחות בראש וחצי כל אחד.
היא רצתה לחזור לחדר שלה, למיטה הבטוחה.
ולא מפני ששנאה חברה או פחדה מהם וגם לא בגלל הגודל שלהם (הם היו יותר מדי גדולים מכדי להיות ילדים בגיל 12, לדעתה) אלא בגלל *הרעש*.
היא הייתה היחידה שמסוגלת לשמוע את הרעש.
זו גם הסיבה שתחבה את האוזניות באוזניים, על מנת להכהות את הרעש.

"כמובן שמבינינו, גברת פוסטר היא החכמה ביותר. ולכן, בואי והסבירי לנו על הדראדוזאור שעברנו על פניו לפני רגע".
סופי הופתעה. היא חשבה שהוא ישאל על הלמביזאור שעמד לפניהם.
"ובכן... הוא יצור אוכל-עשב למרות הטפרים הארוכים שלו והשיניים שלו, שמותאמות לאכילת בשר. הצמחונים התחילו ממנו, ויש דת שמזכירה אותו בתור מלאך שומר, בגלל הגודל שלו והעדינות שלו. אבל כדי לכם להיזהר מהקרן שלו, היא חדה ומסוכנת יותר משל קרנף ומשל מר סוויני ביחד" כמה ילדים ציחקקו ומר סוויני האדים.
כמובן, סופי סתם קשקשה.
אבל גם מר סוויני עשה ככה. אין דבר כזה 'דראדוזאור' - לא שמר סוויני יוכל לומר זאת כדי להכשיל אותה.
התיאור של סופי התבסס קצת על הדינוזאור שרק לפני רגע ראו, אז לא הייתה לו דרך לצאת מזה בשלום תוך כדי הכשלתה.
סופי חייכה אל מר סוויני במתיקות.
"כל הכבוד לגברת פוסטר, המילון המהלך" התעצבן מר סוויני.
"המחוצבנת מכה שנית" לחש אחד מחבריה לכיתה, והשני צחקק.
חלק מהילדים תיעבו אותה וסימנו אותה כמטרה, בזמן שאחרים, חכמים יותר, ידעו שעדיף להם לא להתעסק איתה אם הם לא רוצים לצאת מפסידים.
סופי ידעה איך לשלוט בקהל. לנצל את הרוב ולהסיט אותם לכיוונה גם בלי שירצו.
הם המשיכו לאולם הבא, אבל סופי התמהמה מעט, כדי להתייצב מול הילדים שדיברו עליה בשקט.
הם היו הילדים שלא סבלו אותה וקראו לה מחוצבנת.
ובכן, לא באמת היה לה אכפת אם הם יקראו לה בשמות, אבל הם היו ברורים מדי.
היא צריכה לשים להם סוף.
"יו, גארווין" הוא היה ראש המאמצים נגדה, ולא חשש לעמוד מולה כלל.
גארווין צ'אנג חייך אליה "את זקוקה למשהו, חנונית?" שאל "אולי משקפיים?" הוא החליק כיף עם חברו.
סופי חייכה "אני רואה טוב למדי, אבל תודה. ובכל אופן, לא הייתי מקבלת ממך משקפיים - היית עלול להפליץ עליהם" היא הניחה יד על פיה בהפתעה מבוימת.
היא יכלה ממש לראות את הגלגלים בראשו מסתובבים. אבל לא הייתה לו שום אפשרות לנצח אותה. לא במילים - היא שלטה בהן.
וגם מכות לע יעזרו לו, כפי שידעו כל מכריה או מכיריה, לפחות, סופי הוכיחה בעלות על חגורה שחורה בקראטה והייתה אלופה בהגנה עצמית.
אה, ו...
היא יכלה לדעת מה יאמר לפני שידבר.
מפני שהרעש שתמיד הפריע לה היה קול המחשבות של אנשים.