שוברת הערים האבודות והגרסה המחושבת

פרק 13

סר קונלי מחא כפיים בהתפעלות.
סופי חייכה בגאווה.
הם בהחלט לומדים דברים מעניינים...
הברק פיצפיץ בתוך הבקבוקון.
זו הייתה הפעם הראשונה שלה ללכוד ברק, והיא הייתה די מאושרת על כך שהצליחה.
סופי כחכחה בגרון וניסתה להסתיר את הגאווה שחשה.
כן. היא לא שונה מהם.
היא מוכשרת, בדיוק כמו כל השאר.
'ילדת-פלא'.
סופי תהתה מה יעשו עכשיו עם הברק. אולי ילמדו אותם איך ליצור זומבים?
היא כבר התחילה לפנטז על צבא זומבים משלה, שבעזרתו תכבוש את עולם בני האדם...
סופי חייכה לעצמה. היא מידרדרת.
היא כבר חקרה פעם על זומבים, והתאכזבה לגלות שהם רק עוד מעשייה מטופשת.
אבל עכשיו, הכל נראה אפשרי פתאום.
סופי הייתה כל כך שקועה במחשבות, עד שלא שמה לב כשהגיעה שעת האוכל.
"רוצה לשבת לידינו?" בחור קטן בשם ג'נסי הציע.
סופי סירבה בנימוס, וחיפשה מושב בודד.
ואז היא נעצרה וחשבה לעצמה.
יום ראשון ללימודים.
אם הילדה החדשה תשב לבד, זה יגרום לה להיראות חלשה, מתבודדת ומופנמת.
היא צריכה להראות תעוזה, כוח.
לפתע, תפסה את עיניה ילדה.
היא כנראה לא הייתה ילדה, אבל היא הייתה *מאוד* נמוכה. ויפה.
כמובן, כל האלפים יפים.
אבל משהו בילדה הזו משך את סופי. היא נראתה נדיבה כזו, טובת לב ונחמדה.
הילדה הביטה לעבר סופי בהיסוס.
סופי התחילה ללכת לעברה-
"היי, סופי!"
זה היה דקס.
"איך היה השיעור הראשון שלך?" סופי נאנחה. דקס היה ידיד חשוב, עם ידע שתוכל לנצל.
"מחשמל!"
---
"סופי...?"  הקול הזה היה מוכר מאוד.
"פיץ!" סופי קמה ממקומה וקטעה את דבריו של דקס.
‏פיץ חייך ונופף אליה בהיסוס.
‏"רוצה לשבת איתנו?" סופי ראתה בזווית העין איך פניו של דקס מתכרכמות.
‏פיץ התיישב לידיהם, ואז בחן את דקס; "מי זה?" שאל.
‏דקס עיווה את פניו באיבה ברורה.
‏"זה חבר שלי, דקס. דקס, תכיר, זה פיץ - הוא היה האחד שמצא אותי והביא אותי אל הערים האבודות"
‏"כן, אני מכיר אותו. זה 'ילד הזהב', ילד הוואקרים."
‏הוו... הם הכירו.
‏ו-אאוץ'. ילד הזהב? זה נשמע ממש רע. דקס לא חשש לומר את זה מול הפנים של פיץ.
‏גם ברונטה קרא לפיץ ככה. מה, הוא ילד-פלא ברמה גבוהה? הוא לא נראה לה מיוחד - לפחות לא בהשוואה לשאר האלפים.
‏"ילד הזהב?" סופי גיחכה. זה נשמע מצחיק פתאום, כשאמרה את זה בקול.
‏"כן. הוא הכי טוב בהכל" קולו הלועג של דקס היה כל כך מעוצבן, ופיץ נראה כאילו לא אכפת לו...
‏סופי כיווצה את השפתיים בניסיון שלא לצחוק.
‏הם היו מצחיקים ביחד.
‏פתאום, פיץ נעמד. "טוב, היה כיף לדבר איתך, סופי. גם איתך, דקס" פיץ חייך אל סופי ושלח עיוות אל דקס, ואז עזב.
סופי עוד הביטה הפיץ המתרחק כשקלטה את המבט המוזר שנתן לה דקס.
סופי לעסה את כדור הגומי הירוק והחמוץ שבצלחת. היא אהבה דברים חמוצים. "מה?"
"סתם." דקס הביט בפיץ באיבה, ואז חזר לצלחת שלו "זה נראה כאילו אתם... קרובים יותר משחשבתי" הוא נראה מעוצבן מסיבה כלשהי.
סופי הביטה בו, ואז במקום שבו היה פיץ לפני רגע...
"מה... אתה מקנא?" קולה היה ערמומי.
לחייו של דקס האדימו והוא הפנה את מבטו במבוכה "לא! זה פשוט... אני לא מחבב את הוואקרים 'המושלמים' האלה".
משום מה, סופי הרגישה עליצות כשראתה איך דקס מאדים.
הוא כל כך מצחיק! זה כל כך כיף להציק לו!
בפינת מוחה סופי ידעה שזה מרושע מצידה וממש אכזרי ולא הוגן לדקס, ושזה עלול אפילו לפגוע בו ולהרחיק אותו אם תתעלל בו יותר מדי... אבל...
"וזהו? אתה בטוח שזה הכל?"
"כן, אוף! אבל את, את לא מאוהבת בו או משהו, נכון?" דקס נשמע מתון ושקט, כאילו שהוא בורר את המילים בקפידה.
"אתה צוחק? הוא חבר, אפילו 'אח' כזה, אבל לא מאהב" סופי עשתה פרצוף; "אני רק בת שתיים-עשרה. מה לי ולאהבה?".
-
השיעור שלאחר מכן היה אסטרופיזיקה.
או שלא, מפני שהידע שהם לימדו היה שונה וזר מכל מה שידעה. כלומר, חוקי קפלר, הרכב כוכבי הלכת, החוקים הידועים לעולם בני האדם על החלל החיצון - הכל היה מוטעה.
הוא גם לא נקרא אסטרופיזיקה, חקר פיזיקת החלל, אלא 'היקום'.
זה היה מרתק, ללמוד שוב מחדש את המקצוע האהוב עליה.
ומזל שהיה לה זיכרון צילומי והבנה מהירה, כי סר אסטין דיבר מהר והיה בטוח שילדת-הפלא לא תבין אותו גם אם יסביר.
חוץ ממנה, הילדה שהמשיכה לשאול שאלות.
אבל השאלות ששאלה היו מעניינות. סר אסטין החיוור התלהב מילדת-הפלא שבכיתתו וכל רגע נכנס להרצאה מורכבת וארוכה בקולו המלחשש, שתענה בסוף על השאלה של סופי.
סופי תהתה פתאום איך היא נראית מהצד.
כמו חנונית, כנראה. היא צחקה בליבה.
לא היה לה אכפת.
כלומר, היא הגיעה לפוקספייר בשביל הידע.
היא תיקח אותו מהם. הוא יהיה שלה.
והיא תשתמש בו לצורכיה, כמובן.
-
בארוחת הצהריים סופי ישבה ליד דקס שוב.
הם פיטפטו על המכשיר שדקס עובד על הפיתוח שלו.
אומנם סופי דיברה בנימוס ובחוסר-עניין, אבל למעשה, היא הופתעה.
דקס הוא טכנופת, יוצר מכשירים טכנולוגיים.
כשהסביר לה על כל ההמצאות השונות והמועילות שלו, היא קלטה פתאום.
הוא מאוד שימושי.
עד עכשיו, כל עולמה והידע הרב שלה נחתך כשזה הגיע לטכנולוגיה.
איך פעלו האוזניות שהיא כל כך אהבה? חשמל. מתכת. פלסטיק.
לכו תדעו, עשו פה סלט שלם.
היא לא הבינה בזה כלום, וזו הייתה נקודת החולשה שלה.
היא שמחה מאוד וכבר חשבה על התועלת שתוכל להפיק מדקס-
אבל גם הייתה עצובה קצת.
היא נהנתה לבלות איתו. הוא היה חבר טוב. הוא היה מצחיק ונחמד.
כשחשבה עליו בתור שפוט... זה הפך פתאום מרושע כל כך.
היא הרגישה אשמה.
-
שיעורי ההתעמלות היו משותפים.
אבל זו לא הייתה הבעיה.
איך היא אמורה לעשות ספורט עם הבגדים המוזרים האלו??
עד עכשיו, בתור בעלת חגורה שחורה, סופי הייתה הכי טובה בכל דבר, כולל ספורט.
היה לה כושר מעולה והיא הייתה בטוחה שתוכל לנצח כל אלף עצלן ונרגן בריצת מרתון.
מזל היה שהיא מצאה את דרכה אל המלתחה שלה, בה החליפה את הבגדים בבגדי התעמלות חסרי-שכמייה.
את השיער היא אספה בזנב סוס גבוה ומסודר כמו כשעמדה להתאבק.
בדרך-לא-דרך ולמרות חוש ההתמצאות הנוראי שלה, בייחוד במקום בו מעולם לא הייתה, סופי הגיעה אל האולם הראשי, נראית כמו מתעמלת חסרת-רבב.
מיד כשנכנסה, היא יכלה להבחין בסטינה ובשפוטותיה הרעשניות והמצחקקות.
סטינה צחקה כשראתה אותה. "אני נותנת לילדה החדשה שישה חודשים עד שישלחו אותה לאקסיליום," אמרה בקול רם מספיק כדי שכולם ישמעו. סטינה נראתה נורא בטוחה בעצמה פתאום.
אבל החברות שלה העיפו לעבר סופי מבטים חוששים כשזיהו אותה.
"העכבר!" סופי פלטה "מה הוא עושה פה?"
סטינה נעצה בה מבט, בדומה לשאר ילדי הפלא שהרגישו את המתח והתלהבו מהאפשרות לריגוש.
"מה, את מדברת אליי, ילדה חדשה? איך את מעיזה לדבר אליי?" סטינה ציחקקה בקול דק וגבוה, אבל סופי ראתה איך העיניים שלה מצטמצמות ושיניה נחשקות.
"אני לא אעשה את זה שוב, את יכולה לסמוך עליי-" סטינה קטעה את דבריה של סופי לפני שהביאה להנחתה; "כשחושבים על זה שוב, אפילו שבוע היא לא תשרוד" קולה היה צרוד וצווחני. מפוחד.
פיה של סופי נסגר, ועיניה נפערו באי-אמון.
היא קטעה אותה. העכבר העז לדבר בזמן שהדרקון נשא את נאומו.
כמובן, שילדי-הפלא חשבו שזה נוק-אאוט לטובת סטינה, שהשתיקה את הילדה החדשה, שעכשיו נראית כמו דג אילם.
אבל סופי פתאום הבינה.
סטינה הזו... העכבר הזה...
היא חייבת להעיף אותו. הוא מציק, הוא חטטן. הוא לא יודע את מקומו בפירמידת המזון.
אהה... אם היא רק יכלה להיפטר מהמטרד הקטן הזה...
אבל עוד לא הגיע הזמן. עוד טיפה.
ברגע שהתוכנית שלה תצא לפועל, היא תנצח.
וסטינה תתחרט על כל מילה שהעזה לפלוט בנוכחות הדרקון הענק והמאיים, שמסתתר לו בתוך הילדה החדשה.