שוברת הערים האבודות והגרסה המחושבת

פרק 16

סופי לא חיכתה בחוסר-שקט עד שהעכבר יבוא אליה - הקורבן היה רק חלק קטן מהתוכנית שלה, ולא אחד שאמור לגזול יותר מדי מהזמן היקר שלה.
הזמן עבר, וסופי הרגישה שהיא מתרגלת להתעוררות כשקול צווחות של יצורים קסומים נשמע ברקע.
היא אפילו כבר לא התלוננה על התלבושת המפונפנת והמעצבנת או על הבגדים היקרים והיפים.
-
יום חמישי.
סופי הילכה במסדרונות פוקספייר בטבעיות, כאילו נולדה שם.
היא הייתה בדרכה לשיעור ההתעמלות המשותף, אבל המוח שלה היה, כמו תמיד, במקומות אחרים.
היא כמעט ריחפה לה במקום ללכת, בוהה קדימה כמו איזו רוח אחוזת דיבוק.
ספורט היה מאז ומתמיד הצד החזק שלה - היא שמרה על כושר הגוף והמוח, שני דברים שהיו חשובים באופן זהה עבור המטרות שלה.
למיטב הבנתה, לאף אלף לא הייתה חגורה שחורה (לא מדויק, אבל עזבו ת'פרטים הקטנים) בקראטה כמו שיש לה - דבר שהוכיח את עצמו מאוד בשיעורי ההתעמלות.
האלפים אומנם היו בכושר, אבל הם לא היו מומחים כמוה.
הם לא ידעו טכניקות נשימה או תנוחות לחימה. הם היו יצורים שלווים.
ולכן, כשסופי הדגימה להם את הכוח שלה, הם הופתעו.
היו כאלה שקראו לה אלימה ומפחידה, היו כאלה שקראה לה מדהימה וחזקה.
כך או כך, אף אחד לא התעסק איתה, מה שאמר שהיא השיגה את מטרתה.
היא יכולה לבנות לאט את העמדה שלה, ולהפוך לחזקה ביותר.

תחרות הכתמה.
סופי ידעה שניצחון בתחרות יעניק לה מעין 'פטור' של האלפים. והיא הייתה זקוקה לאחד הזה בשביל מטרה מסוימת.
אבל הייתה רק בעיה אחת.
סופי לא יכלה לסמוך על המזל שלה, ועל פרצי הטלקינזיס בהם לא שלטה עדיין.
מה יקרה אם הפרץ יהיה חזק מדי? או אפילו יותר גרוע, חלש מדי??
סופי הבטיחה לעצמה, שבכל מה שנוגע ליכולות שלה - היא תפתח אותן ותהפוך אותן לנשק עוצמתי וטבעי.
אבל היא חשבה יותר מדי.
היא לא הייתה מסוכלת ליישם שום טכניקה בגלל זה. היא פשוט לא סמכה מספיק על רפלקסים.
זו הסיבה לזה שהיא כבר שלטה כמעט לגמרי בזינוק - היא לא נזקקה עוד לנקסוס - ובטלקינזיס... לא. היו מדי פעם פרצים עוצמתיים, אבל לא כאלה יזומים.
היא לא יכולה להסתכן.
ולכן סופי פוסטר, בפעם הראשונה בחייה, הבריזה.
תחרויות ההכתמה יוכלו לחכות לאחרי שהיא תלמד איך לשלוט לחלוטין בכוח הטלקינזיס שלה.
-
סופי ישבה והביטה בנערים שהלכו והתכסו בצבעים זוהרים. היא לא הייתה רוצה להיות אחד מהנופלים האלה.
אבל חוץ מלשבת, סופי התאמנה.
העיניים שלה אומנם הביטו ב"מלחמה" שהתחוללה, אבל המוח שלה היה במקום אחר לגמרי.
היא בחנה את הכוח שלה. היא למדה אותו.

הוא היה שם, במעמקי המוח שלה. היא הכירה בנוכחות שלו ולא נאבקה או הדחיקה אותו.
כוח הטלקינזיס.
הזזה של עצמים ללא נגיעה.
סופי נשמה עמוק, ואחרי שהייתה בטוחה, הפעילה את הרובה של דקס.
הרובה ירק קרן של צבע כתום בהיר על האויב של דקס.
דקס נראה מופתע מאוד. לא מהעובדה שהמתחרה שלו עף לאחור, מכוסה בצבע כתום זרחני, ולא מהעובדה שהוא הצליח להפיק כוח טלקינזיס שכזה.
אלא מהעובדה שהוא היה נקי מצבע.
הוא בחן את בגדיו שוב ושוב, והקלה נראה עליו.
וככה זה המשיך.
סופי המעופפת שישבה בפינה פעלה במקום דקס, שהמשיך לנצח.
היא אפילו לא חשה בזמן שעבר.
לאט לאט, היא התרגלה לכוח שלה. היא הייתה מסוגלת להשתמש בו על כמה מקומות בו-זמנית: גם להחזיק את הקנה של היריב וגם לירות משל דקס.
והם לא יכלו להתנגד לזה, מה שאומר שדקס המשיך לנצח - מה שהפתיע את כולם, כולל המורים.
ובינתיים, מאחורי הקלעים, סופי כמעט שלטה ביכולת הטלקינזיס, שהייתה היכולת הבסיסית ביותר עבור האלפים.
בנוסף, סופי אומנם לא הייתה מודה בכך גם אם היו מכריחים אותה, אבל היא נהנתה.
זה נתן לה תחושה טובה - לראות את המבטים ההמומים שנתנו לדקס, שהיה המופתע והמתלהב מכולם.
אבל אז, אחרי שהביסו דקס וסופי את כל האלפים הטלקינטים שברמות הגבוהות יותר, הגיע 'הקרב האחרון'.
דקס נאלץ לעמוד מול פיץ.
סופי היתה משוכנעת שגם את פיץ היא תנצח. היא יכלה ממש להרגיש את זה.
אבל משהו לא היה בסדר.
פיץ הביט לעברה, גם כשנעמד מול דקס.
הוא נתן לסופי, שעיניה היו חסרות מיקוד, מבט.
"המורה"
סופי לא נעה, בלי להסגיר שום סימן לזה שהיא בעצם שולטת בתחרות.
הוא עלה עליה? איך??
"דקס מרמה".