שוברת הערים האבודות והגרסה המחושבת

פרק 12

סופי עוד עמדה מול המראה עם הבעת סלידה וסבל על פניה כשדקס דיז(ס)ני צלצל בפעמון.
סופי ודקס סיכמו שילכו יחד על היום הראשון שלה, אבל היא לא ציפתה לתלבושת אחידה... ייחודית, נאמר, שכזו.
חצאית קפלים כחולה, גרבונים שחורים ארוכים וחולצה שהפכה לגלימה בסוף.
אבל דקס נראה גרוע עוד יותר ממנה.
ווסט כחול, שנקשר בשרוכים מעל לחולצה שחורה ארוכת-שרוולים. בתוספת גלימה עד המותניים.
אה.
סופי הבינה את זה סוף סוף, כשפתחה לו את הדלת.
היא הולכת ללמוד בבית ספר לגיבורי-על.
-
אחרי שדיברו קצת על הרמות ועל הקמעות שלהם, דקס הצביע על המשולש שהיה מעל ליבה בהפתעה. הוא אמר לה שזהו סמל רואוון - משפחת האצולה של גריידי ואדליין.
אחרי שיחה בנעימים, הם יצאו דרך המזניק.
-
פירמידת זכוכית ענקית = בית ספר לגיבורי-על כושלים.
למעשה, בית הספר נראה גדול מספיק בשביל להיחשב עיר קטנה ומעוצבת להפליא - עם שדותיה הסגולים והייחודיים.
סופי הלכה בעקבות דקס בביטחון, למרות שלא ידעה כלל מהו היעד.
-
כל ילדי-הפלא התאספו באפמיתיאטרון העצום ההתכנסות שחלה בכל בוקר - שבמהלכה הכריזה המנהלת (ליידי אלינה) הודעות.
הם בדקו נוכחות בעזרת תליוני-הרישום - כמו שהסביר לה דקס בלחש.
לפתע, בשעה שנמנמה לעצמה בשלווה, זרקור של אור הקפיץ אותה.
אה. עכשיו כולם יכלו לראות שהיא ישנה במהלך ההתכנסות.
"כולם, קבלו בבקשה את ילדת הפלא החדשה שלנו ברמה 2, סופי פוסטר!" ליידי אלינה קראה בקול. סופי מצמצה למשמע שמה.
כולם לחששו לגביה ואמרו את שמה בשקט.
הממ... היא הייתה הילדה החדשה שהצטרפה באמצע השנה. כנראה שהם לא ממש ממהרים לחבב אותה.
ובכן, סופי כבר התרגלה לאלפים המסוגרים ששנאו אותה כבר ממבט ראשון.
היא לא התכוונה ליצור אויבים, אבל גם לא מיהרה למנוע מהם להתקיים.
אדם עם אויבים רבים אהוד מאוד, גם אם לא מצודד במיוחד - היא תוכל לפצות על זה בנחמדות שלה ובכוח.
סופי נעמדה, והעלתה על פניה חיוך זוהר - החיוך המושלם ביותר שלה.
"אוכל לשאת כמה דברים?" שאלה, מסנוורת מביטחון עצמי ומאומץ.
"אממ... כמובן" ליידי אלינה העיפה בה מבט תוהה ומבולבל.
כן. יש דברים שאסור לה לומר - כמו העובדה שהגיעה מהערים האסורות ושהיא מיומנת במיוחד בטלפתיה ובטלקינזיס.
אבל הם לא אסרו עליה להראות לחבריה החדשים לבית הספר את הנחישות והעוצמה שלה.
"שלום לכולם. אני סופי פוסטר. הצטרפתי השנה לבית הספר 'פוקספייר' בגלל נסיבות מיוחדות. אבל אני יכולה להבטיח לכם שלא אהיה עול. אני אשמח מאוד לבעלי-ברית ולחברים שאוכל לבטוח בהם - אנשים אלו יהפכו לאנשים שלי. בכל אופן, אני מאחלת שנה נהדרת לכולנו - מה שנשאר ממנה, לפחות!" סופי שמה לב שקולה היה חזק ובטוח יותר מהתכוונה שיצא, והבינה שמישהו מסייע לה.
היא הודתה לו בליבה, למרות שלא ידעה מיהו.
סופי קדה קידה מושלמת והתיישבה בכיסאה, שופעת ביטחון וקסם אישי.
מחיאות כפיים נשמעו פה ושם, ואז מחיאות רמות יותר, בעידודה של ליידי אלינה.
דקס הביט בה בהפתעה; "את ממש אמיצה, הא?"
למה שלא תהיה? מה יש לה להפסיד?
-
בית הספר פוקספייר היה עצום יותר משנראה מבחוץ - הישג מרשים למדי, לאור העובדה שהוא נראה כמו עיר שלמה במבט ראשון.
דקס עזר לה לעבור אולמות רבים כל כך, שבלעדיו היא כבר הייתה מאבדת את דרכה.
סופי המשיכה להודות לו, כשהוא רק חייך ואמר שזה בסדר.

הם הגיעו לחצר פנימית ורחבת ידיים, ארונות צרים היו קבועים מצדדיה של סופי.
סופי התעניינה במיוחד בעצי הבדולח. הם נראו - כמעט כמו כל דבר אחר בערים האבודות - כאילו הם עשויים אבני-חן.
סופי ניסתה לאמוד את שוויים בזהב, ואז נזכרה שהיא לא זקוקה לכסף, בגלל הצמיד שעל ידה.
היא אחזה בו וחייכה לעצמה.
דקס הוביל אותה אל הקיר המרוחק, והצביע על דלת קטנה שהייתה קבועה שם. "זו הארונית שלך" אמר, ובחן את מערכת השעות שלה.
-
ללקק את זה? סופי הביטה בפס הכסוף בגועל.
דקס הביט בה בציפייה, כאילו שזה הדבר הכי הגיוני.
"למה לי ללקק את זה? זה לא-היגייני ומגעיל".
דקס הביט בה; "זה מנעול שפועל על הדי-אן-איי שלך" אמר.
סופי המשיכה להביט בפס הכסוף באף עקום; "אני לא יכולה פשוט... להצמיד שערה? או אולי לשים קצת רוק על... נייר, ולהצמיד אותו? מה עם טביעת אצבע? זיהוי קול? למה צריך ללקק את זה??" דקס משך בכתפיו; "דברים כאלו לא עובדים - כי אז אנשים היו יכולים לפרוץ לזה. בכל אופן, זה טעים. תנסי."
סופי לא התכוונה לנסות.
היא ליקקה את קצה אצבעה והעבירה אותה על הפס. זה עבד.
סופי הרגישה צ
מודעת לצבעים שננעצט בה, אבל לא באמת היה לה אכפת.
הארונית של דקס הייתה קרובה לשלה. הוא פתח אותה בחריקה... ואז צווח וסגר אותה במהירות.
צחנה של ביצים רקובות ודברים נוספים שעדיף לא לפרט מילאה את האוויר.
"היא שמה מאסקוג בארונית שלי!!" צרח דקס בזעזוע.
מאחוריהם, נשמע צחקוק גבוה וצורמני.
סופי הסתובבה, וראתה את הילדה, אותה זכרה מהחנות ה'מיוחדת' של קסלר, אביו של דקס.
"איך הצלחת לפתוח את הארונית שלי??" זעם דקס.
סטינה צחקה ברשעות; "השארת אותה פתוחה, אידיוט. כנראה שקשה לזכור דברים עם הראש שהורישה לך 'התאמה גרועה'" סופי זיהתה את המושג. היא כתבה עליו במחברת שלה וחשבה לעצמה שהוא טיפשי, ושיהיה הראשון שתבטל כשתשתלט על הערים האבודות בכללי והאלפים בפרט.
סופי הגניבה מבט אל דקס וראתה את הפגיעות בפניו.
הוא נראה כאילו המילים האלו פגעו בו ממש.
סופי נאנחה. פעם גם היא הייתה כמוהו - נתונה לחסדי המילים.
אבל היום היא כבר שלטה בהן.
סופי התייצבה מול סטינה.
"טוב לראות אותך שוב!" חייכה בנעימות "אני רואה שנגמלת מאותו טרנד טיפשי של... קרחת, שניסית להתחיל" סופי בחנה את שיערה של סטינה, שהסמיקה במבוכה.
"אני חייבת להודות, שיש לך שיער די יפה. תהיתי למה הורדת אותו - למרות שגם הקרחת נראתה עליך מדהים".
דקס הביט בסופי בהתפעלות. ילדי-הפלא ציחקקו מצדדיה.
סטינה האדימה.
"או, וואו." סופי רכנה קדימה, מבחינה במאפיין יוצא-דופן.
"זקן נחמד צומח לך שם" סופי סימנה על הסנטר שלה "אבל בניגוד לקרית, זה נראה *ממש* רע. את בטוחה שתהיי בסדר?" סופי הניחה יד על פיה בדאגה.
דקס צחקק, סטינה שאגה בזעם; "ואני עוד חשבתי שנוכל להיות חברות! אני רואה שאת החלטת לצדד ב'התאמה הגרועה'".
סופי נעצרה.
היא הביטה בסטינה, שחייכה כשראתה את התגובה שלה.
"אנחנו עדיין יכולות להיות חברות..." התחילה, ואז קפאה באימה כשראתה את הביתה של סופי.
פניה היפות של סופי התעוותו בבוז מוחלט ונורא. הרוע נראה ברור על פניה.
היה לה מבט מחריד של נבלה, כזה שלא היה מבייש מכשפות.
"הא?" סופי צחקה בקול.
"חברה... שלך?" קולה היה מלא בזלזול.
לפתע, סטינה הרגישה קטנה כל כך. כמו עכבר.
מולה, התנשא לו דרקון ענק, מביט בה מלמעלה בלעג ובשעשוע נורא.
"אני לא זקוקה לעכברים".
ולפתע, סופי חזרה באחת למזגה הרגוע והחייכן.
"ובכל זאת, אין לי בעיה לקבל אותך כשפחה או שפוטה, אם תרצי"
אבל סטינה כבר נעלמה. ברחה מאימה.
כולם הביטו בסופי בפחד.
אוי... היא הגזימה טיפה, לא?
אבל מאחוריה, דקס נראה מרוגש.
הוא הביט בה בהערצה; "זה היה... כאילו, הדבר הכי מגניב שראיתי אי-פעם!!!" סופי חייכה חיוך אמיתי; "תודה...!, עכשיו, בוא מנקה את הבלגן הזה" הצביעה על הארונית שלו.