שוברת הערים האבודות והגרסה המחושבת

פרק 2

"סופי פוסטר. נערה עבריינית בת 12, חטפה שחקן טלוויזיה חתיך" איימי ציחקקה "אני יכולה להצטרף?"
מזל שההורים של סופי עוד לא חזרו. סופי חייכה אל איימי "בטח" אמרה "תעזרי לי להעלות אותו לספה. הוא *נורא* כבד" סופי נעצרה ומתחה את הגב, כשאיימי רטנה והרימה את הנער לספה.
"אה, והוא לא שחקן טלוויזיה" הוסיפה סופי, איימי הביטה בה "את רצינית?" שאלה והצביעה על הפנים של הבחור ששכב על הספה בשלווה. סופי תהתה אם היא פגעה בו חזק מדי, כי הוא היה אמור כבר להתעורר.
"*הדבר זה* כאן זה משהו אלוהי. ראית את הפנים שלו בכלל?" נזפה איימי בסופי.
סופי כבר הבחינה ביופי שלו, אבל זה לא עניין אותה כמו מה שהכיל הראש הקטן והבלתי-מפוענח שלו.
"איימי" סופי הניחה את ידיה על כתפי אחותה הקטנה והביטה לתוך עיניה; "את קטנה מכדי לחשוב בצורה הזו" אמרה ברצינות ובדאגה "הדור שלנו ידרדר עוד יותר... את לא באתיופיה!" איימי הביטה בסופי בלי להבין; "הא? מה הקשר לאתיופיה??" שאלה.
דפיקה רועשת על הדלת. סופי נאנחה "תשמרי עליו, אני אלך לראות מי בדלת" אמרה.
"חיחי. מעניין מה אבא ואמא יאמרו כשיראו שחטפת בחור..." צחקה איימי מאחוריה.
סופי פתחה את הדלת.
"אתם הילדים... עושים המון רעש, אה??" זה היה מר פורקל, השכן המעצבן שלהם.
"מצטערת, מר פורקל" סופי שיוותה לקולה נימה תמימה ומתחנחנת "אנחנו עסוקים בחטיפה".
"מה??" מר פורקל הזדעזע "אתם הילדים הופכים חצופים מיום ליום" התעצבן עליה. סופי גלגלה עיניים, בלב, כמובן. "מר פורקל, בבקשה, אל תספר להורים שלי" התחננה והעמידה פנים נואשות.
"התאהבתי. מה לעשות?" מילים מגעילות. כדאי ל'פיץ' הזה להוכיח שהוא שווה את הטרחה...!
"אהבה?" מר פורקל נשמע מודאג, ונכנס בכוח לתוך הבית של סופי. ובכן, סופי לא התנגדה. (למרות שהיא הייתה די בטוחה שאם הייתה מנסה, הייתה מצליחה. כלומר - רק סתכלו על השרירים הכחושים והמסכנים של השכן החטטן-במיוחד שלה!)
למר פורקל היו פנים של חוטף. היא תוכל להפליל אותו אחר כך - סופי התחרטה קצת על המחשבה המרושעת.
"מה לעזאז... מה עשית???" מר פורקל נראה המום כשראה את הבחור על הספה.
"איפה פגשת אותו? איך אתם מכירים? מה זו השטות הזו של 'התאהבות'???" סופי בחנה את תגובתו בחשד.
הם... מכירים?
זה בהחלט נראה ככה.
סופי תייקה את המידע בראשה.
"אתם הילדים פשוט משוגעים! הורסים הכל!" מר פורקל נשמע מודאג באמת.
"מר פורקל... אתה מכיר אותו?" שאלה סופי בעניין, אך גם בתמימות מעושה.
"אה... נראה לי שראיתי אותו בטלוויזיה מתישהו..." עיניו של מר פורקל לא פגשו את עיניה. הוא כנראה היה מופתע באמת.
סופי חייכה, היא תפסה אותו.
איימי צווחה בהתרגשות; "אמרתי לך שהוא מהטלוויזיה!!!" אמרה בניצחון.
סופי ניסתה לקרוא את מחשבותיו של מר פורקל, אבל הוא חשב על גזרים. כתומים וגדולים.
הוא... מתחמק ממנה? איך הוא מסוגל?? מה הוא יודע?
סופי תהתה האם עליה לחטוף גם את השכן. אבל ביטלה מהר את המחשבה. היא לא תוכל להפליל אותו בצורה הזו.
מר פורקל הביט בה במבט מוזר.
רגע... יכול להיות ש... שהוא קורא את מחשבותיה???
מר פורקל נאנח. "אתם הילדים יוצרים כל כך הרבה צרות..." קולו חזר להיות נרגן ומעוצבן.
הוא עזב במהירות - מהר מדי, לטעמה של סופי.
ואז נשמע קולו של הבחור "מה קורה כאן???"
-
"פיץ... נכון?" סופי הביטה בו מלמעלה, כשהוא יושב על הספה שלה ומביט לצדדים באי-אמון.
"את... חטפת אותי?" צחוק קטן נפלט מפיו. הוא נשמע המום.
סופי חייכה אליו חיוך מרגיע "ככה נוכל לדבר בארבע עיניים. אני רוצה שתספר לי את כל מה שאתה יודע על טלפתיה לפני שהמשטרה תבוא." סופי הייתה בטוחה שמר פורקל יתקשר למשטרה.
"משטרה? מי זה?" הוא הביט בה במבט אטום.
"הא. אתה נשמע כמו חייזר. מי יודע - אולי זה מה שאתה" סופי חייכה.
"אבל באמת... את אפילו קשרת אותי! את רצינית?" פיץ עיווה את פניו. סופי בחנה את ידיו שהיו קשורות בשרוך.
"זו לא הייתה אני" אמרה באנחה "אחותי".
"יש לך אחות? תאומה?? יש לה את הכוחות שלך?" פיץ נשמע מודהם.
איימי הלכה לחדר שלה... מזל שסופי איימה עליה שלא תצוטט.
"לא. היא לא כמוני. היא אחותי הקטנה" סופי צמצמה עיניים "אבל אני אשאל את השאלות. איך הגעת אליי? מה אתה יודע על טלפתיה? עם מי אתה עובד? למה אתם זקוקים לי?" סופי המשיכה לירות שאלות.
פיץ נאנח "אני אסביר הכל" אמר, ואז שפשף את פרקי ידיו - סופי שמה לב שהוא נחלץ "איך עשית את זה?" שאלה. אחותה הייתה טובה בלקשור דברים.
"טלקינזיס" פיץ חייך.
"כמו שהבטחתי, תני לי להסביר לך את הכל."
---
"אז אתה טוען שאני... אלפית? כמוך וכמו עוד אלפי אלפים שנמצאים ב...איפה שוב? ושירים בני האדם נקראים 'הערים האסורות'...?" סופי צחקקה "טיעון נחמד. זה אפילו נשמע הגיוני. אבל אין לי אוזניים מחודדות." סופי הצביעה על האוזן המעוגלת שלה.
פיץ כחכח בגרונו "אני יכול להוכיח לך הכל, אם רק תתני לי" הוא הוציא מקל מעוטר עשוי כסף שבסופו משובץ גביש עגול לחלק מתוך הכיס שלו - סופי התקשחה "אתה מתכוון לעשות עליי 'אבדה קדברה' מהשרביט שלך?" ובכן, טלפתיה וטלקינזיס... כל מה שנשאר זה אדון אופל וגיבור ששרד.
"זה נקרא 'מאתר', מורה דרך. אנחנו - האלפים - עוברים באמצעותו ממקום למקום."
סופי הביטה בגביש לרגע כשפיץ התעסק בו. "אתה מתכוון שזו... אבן קסם? קמע?" פיץ צחק "לא. האבנים האלו הן חד-פעמיות ולכיוון אחד. אני אתן לך את ההוכחה שרצית - אני יכול להראות לך את הערים האבודות" הוא חייך אליה חיוך עוצר-נשימה.
סופי צקצקה בלשונה.
"אתה מפלרטט ככה עם כל בת שאתה פוגש?" היא הרימה גבה. "על מה את מדברת...? לא, אני לא לוקח כל בת שאני מכיר לערים האבודות. זה בגלל שגם את אלפית, וזה המקום שבו את אמורה להיות. זה הבית שלך" פיץ נשמע מבולבל. סופי חייכה. הוא לא מבין באהבה, הא?
הוא בטח לא מודע לדרך בה הוא מושך את תשומת הלב של בנות.
סופי קלטה שהוא בהה בעיניים שלה - כמעט כמו שהיא עשתה בפגישתם הראשונה.
"יש לי ריס בעין? מה קרה?" סופי העבירה את אצבעה מתחת לעין.
פיץ הסמיק לרגע והסיט את מבטו. "זה פשוט... לכל האלפים יש עיניים כחולות. זה היה די מוזר שיש לך עיניים חומות..." סופי תהתה לעצמה. הוא כבר אמר משהו על העיניים שלה, לא?
"בסדר, יפיוף. תראה לי את הערים האבודות" הסכימה סופי.