היי, זאת שוב אני.
כן. כן. אני יודעת שאני אמורה לכתוב את כל הפתיח של: 'יומני היקר שלום ובלה בלה בלה...'
אבל שנינו יודעים שאתה לא באמת מקשיב לי ושאני עושה את זה רק כדי שהפסיכולוגית שג'יימס מכריח אותי ללכת אליה תרד לי מהווריד בצוואר.
אז מה אני אכתוב לך היום?
כנראה עוד סתם חירטוט של משהו שלא קרה כדי שאף אחד לעולם לא יצליח לקרוא את מה שאני באמת מרגישה או חושבת.
מה אני באמת מרגישה?
אני כבר לא יודעת לומר לך. אני בעיקר מרגישה חסרת תחושה. כאילו העולם קפא ואני הולכת בודדה בו ומחפשת אחר משמעות.
פאק. הבולשיט הזה עמוק מדי בשבילי.
אני קורעת את הדף מהיומן, מקמטת ומשליכה לפח. ואז אני פותחת את היומן שבו אני לא קורעת שום דבר ואני מתחילה לכתוב.
יומני היקר שלום,
היום היה לי יום חשוב, הגשתי את הבקשה שלי לקבלת מלגה באחת מהאוניברסיטאות שאני רוצה ללכת ללמוד אצלם. אני הולכת להמשיך לעבוד בבר כדי לחסוך כסף ולהמשיך לעבוד כדי להשיג את המטרות שלי.
אני סוגרת את היומן ומניחה אותו על השידה בחדר שלי. חדר שלעולם לא הייתי חולמת בחלומות הכי פרועים שלי שיהיה לי.
הוא יותר גדול מכל הקומה התחתונה של בית המגורים של המשפחה שלי.
ג'יימס מארס שאימץ אותי באופן רישמי למשפחה שלו דאג שאהיה קרובה לאחת מהמציאות הצדדיות של האחוזה כדי שארגיש כמה שיותר פרטיות.
אני לא יכולה לומר שאני לא מעריכה את מה שג'יימס עשה עבורי אבל אני גם לא מתה על זה שהוא מכריח אותי ללכת לפסיכולוגית כדי שאדבר עם מישהו על כל מה שעברתי.
כאילו, מי רוצה לעזאזל לדבר על זה שהוא גרם לכך שאבא שלו מת בגללו? או זה שאמא שלו נכנסה לכלא באשמתו? או על זה שאחיו הגדול היה בהוסטל של בני נוער שזה בדיוק כמו כלא רק לאנשים בגיל שלו, במשך שנים כדי לעבור שיקום שאני יודעת שהוא לא עבר.
אלוהים אדירים דפקתי הכל.
ומה שהכי דפוק אצלי זה שאני יודעת שאם היו מחזירים אותי אחורה בזמן הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר.
הייתי מחליפה את הרעל שאבא שלי שם באחוזה של מארס בגרגרים לא מזיקים, הייתי מנסה שוב לעצור אותו כשהוא רצה לרצוח את האנשים שהעסיקו אותנו כל החיים שלנו והביאו לנו פרנסה וקורת גג מעל הראש והייתי בעצם גורמת לכל המצב המחורבן להיות בדיוק כמו שהוא עכשיו.
שילך להזדיין רוי, הוא לא מאיים עליי.
אני קמה מהמיטה, לובשת חצאית, חולצה וגרביונים יחד עם מגפונים.
אני אוספת את שיערי ומתאפרת בקטנה כי ממש אין לי כח להתחיל להשקיע למשמרת בבר.
ממילא לנון, הבעלים של הבר שאני עובדת בו תמיד אומר שאני יכולה לבוא בפיג'מה כי זה לא משנה לו איך אני באה כל עוד אני גורמת לאנשים לשתות עוד ועוד אלכוהול.
YOU ARE READING
אבקת סוכר
Romansa"לילה טוב," "לא הבנתי," "איזה חלק לא הבנת בצמד המילים לילה טוב?" "את זה שאתה אומר את זה במקום לעשות את מה ששילמת לי בעבורו." "שילמתי על יום שלם איתך," "אתה לא צריך להזכיר לי. מתי מגיע החלק שבו אתה מזיין אותי ואז אתה יורד לי מהגב?" "החלק הראשון...
