כבולה אליו - Free Me

פרק 42; הבטחת החופש

"ומה יקרה כשהיא תגלה שהתינוק של דניאל היה שלך? יותר מזה אהובי מה יקרה כשדניאל יבין שהתינוק שחשב ששלו ואיבד את שפיותו בגללו, לא היה באמת שלו? מה יקרה כשהוא יבין שאין שום דבר שקושר אותו לקייט יותר? הוא יזרוק את קייט סופית בשביל שי. ואתה תאבד אותה."
דמעות נאספות בעיניי ורגליי לא מצליחות להחזיק את משקל גופי,
לא.. לא.. לא יכול להיות, לא יכול להיות שהתינוק היה של מתאו.
אני פוסעת לאחור ורגליי מדדות מהחדר אל המסדרון, לפני שאשמע דבר נוסף.
דניאל לא ידע על כך דבר! זאת הסיבה שמתאו טיפל בו כך? זאת הסיבה שהוא עשה את הכל בשבילו?
היה להם תינוק יחד, זה לא התינוק של דניאל.
עכשיו אני מבינה.
עכשיו אני מבינה מדוע קייט הסתכלה על מתאו מוזר שחיבקתי אותו ברגע שחזרנו, מדוע לא מפריע לה כלל העובדה שדניאל נעלם ביום שחזרה ושמצאה אותנו רטובים, למה היא רצתה ללכת איתי ועם מתאו. היא חזרה מהמתים לאהוב ליבה היא הייתה צריכה לתפוס אותו ולא לשחרר לרגע.
היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו, היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו ובגללה דניאל איבד את השפיות שלו, בגלל שהיא מתה, בגלל התינוק שאפילו לא היה שלו.
מה לעזאזל קורה פה?! אני לא מצליחה לנשום ונתמכת בקיר, האוויר לא נכנס פנימה והידיים שלי מתחילות לרעוד, לאט אני מתקדמת לדלת הבית קולות מעומעמים מדברים מאחורי ואני ממשיכה ללכת.
אני צריכה לנשום, אני צריכה להגיע לעץ, דמעות יורדות מעייני ואני מתיישבת בין שורשי העץ, צועקת ובוכה, מהיום זה המקום הבטוח שלי, המקום הזה מרגיע אותי ואני נשארת בו.

המחשבות מציפות את ראשי ובכל אחת מהן אני חוזרת לעצמי.
"לנשום.. לחפש הזדמנות.. לברוח.."
אני לא נשארת במקום המלא מזימות הזה יותר, אני חייבת למצוא את ההזדמנות, הלב שלי לא עומד בזה יותר, אני מעדיפה את החיים הקודמים ומשעממים שלי.
צעדים מתקרבים אלי ואני מרימה את ראשי למתאו שמביט בי בהלם,
"מה קרה שי? למה את בוכה?" אני לא יכולה לומר לו, אני לא יכולה להסתכל עליו, אני לא יכולה יותר, קשה לי כאן ואני מתפרצת בבכי.
"אני לא זוכרת.." המבט שלו משתנה להבנה והוא מתיישב על הקרקע מולי, תופס את פניי בעדינות ואגודליו מוחים את הדמעות מעיניי.
"השם שלך הוא שי קלי, את בת עשרים ושבע, את אוהבת להעסיק את עצמך בכל שעות היום וכשאת עייפה את אדם אחר לגמרי, כשאנחנו שוכבים את לא מצליחה להחזיק את עצמך וגומרת תמיד לפניי. את לא יודעת לשיר או לרקוד, יש לך חולשה למתוקים ואני חושד שאת לא אוכלת בשר כאן כי את יהודיה.
הלב שלך הוא האיבר הכי חשוב בך, הוא מלא באש שעוברת דרך העיניים שמשגעות אותי בכל פעם מחדש, אני אוהב אותך שי."

אני מביטה בו בהשתהות, מתאו? למה? למה אתה יודע כל כך הרבה עלי? למה אתה עדיין מתעקש למרות שכולם סוחטים אותך מסביב? הוא נעמד ומושיט לי יד, אני לוקחת אותה ומחבקת אותו בחיבוק שמנסה לומר הכל יהיה בסדר, ידיו מחבקות אותי בחזרה ואנו חוזרים לאחוזה.
"קוראים לך מתאו נכון?"
"לא נסיכה."
מבטי עולה אליו בשאלה והוא צוחק בשקט,
"את קוראת לי נסיך שלי." חיוך עולה על פניי הדומעות והנפוחות, הוא באמת חושב שאקרא לו כך?
"את רעבה?"
הוא שואל ומלטף את פניי תוך כדי הליכה,
"כן.. קצת." מתאו מחייך ומוליך אותי למטבח שבקומה התחתונה.
"שי רעבה, סאי תדאגי לה למשהו לאכול."
סאי מהנהנת להסכמה, מתאו נושק לראשי והולך, "אז את באמת לא זוכרת מי את?"
היא שואלת אותי בהרמת גבות ואני מהנהנת,
"את עוזרת כאן, תסיימי לאכול ותשטפי כלים."
סאי את חתיכת כלבה, כמעט שחיוך מתגנב לפניי ואני מחזיקה אותו בפנים, לפתע מנגינה נשמעת מלוח טאצ' שעל החגורה שלה והיא נושפת בעצבים.
"אדון מתאו אמר שתאכלי ותעלי למעלה בלי לשטוף כלים." היא מקללת בשקט ומביטה למצלמה במטבח, אני בטוחה שהיא רוצה להראות לו אצבע שלישית ומחזיקה את עצמה.