כשהירח אוהב את השמש

פרק 2-אדם

"תשחררו!!״ ראיתי ילדה ג'ינג'ית קטנה,בערך בגילי, צורחת ודמעות בעיניה, ״תשחררו אותי! תעיפו את הידיים שלכם ממני!!"

קבוצת מבוגרים משכה את הילדה הקטנה בכוח לתוך מכונית פאר שחורה אך הילדה נאבקה בהם בכוח. זה קרב חסר סיכוי,חשבתי.

"תשחררו!" היא המשיכה לצעוק.

ניסיתי ללכת לעזור לה, אך רגליי קפאו במקומן.

פשוט עמדתי שם, עיני פעורות לרווחה, מתבוננות בילדה שמעולם לא פגשתי לפני, אבל הייתה מוכרת לי.

ובבת אחת- הילדה הקטנה נעלמה.

עמדתי בחדרי,חסר החלונות והרהיטים, ומולי התנשא אבי החורג.

צמחו מראשו זוג קרניים אדומות מאיימות ופרצופו עטה מסכת שטן.

הוא צעק עליי לשכוח מהילדה, לשכוח כי ככה זה יהיה יותר טוב. בשבילי, ובשבילו.

ובהתחלה באמת ניסיתי, אמרתי לעצמי לשכוח.

אבל כל הזמן שמעתי בראשי את קולה המתייפח של הילדה הקטנה צועק "הכל באשמתך"

הכל באשמתך הכל באשמתך הכל באשמתך.

״אדם! תתעורר.״

מצמצתי וניסיתי לנקות את קורי החשיכה שחסמו את ראייתי. הכוכבים התפוצצו ודהו מאחורי עיניי וניסיתי לעמוד. השטיח הלבן השאיר טביעות של פופקורן על כפות רגליי.

אלי, אימי המאמצת, הביטה בי ממפתן הדלת.

״אני שעה קוראת לך, ואתה ישן? בוא, ארוחת הצהריים מוכנה.״ היא אמרה בחומרה ויצאה.

קמתי על רגליי בחוסר רצון והלכתי בעקבותיה.

הרגשתי חולשה והתחיל לי כאב ראש. כנראה שהניסוי של אתמול השפיע עליי...

הוריי מתו כשהייתי ילד קטן. דוד שלי, איליי, הוא קרוב המשפחה היחיד שנותר לי, אז לא ממש הייתה לו ברירה אלא לקחת אותי תחת חסותו.

אבל הוא מעולם לא ריחם עליי, או אהב אותי. הוא היה זקוק לי עבור הניסוי הקטן שלו. ובגלל זה, 17 שנה אני כלוא כאן.

בגלל זה, 10 שנה אני חיית המעבדה הקטנה של מדענים. 10 שנה בהם מענים אותי, חוקרים אותי כולאים אותי ומכאיבים לי.

עברנו במסדרון ארוך מכוסה בשטיח עד מעלית שנבנתה כולה מזכוכית, וירדנו לקומה הראשונה.

אלי השתמשה באותו כרטיס שבו היא פותחת את כל החדרים בבניין ונכנסנו לחדר האוכל, שהוא עצמו היה מאוד כפרי וקטן לעומת הבניין עצמו.

אלי הניחה לפני צלחת אוכל - אוכל מגעיל, אם יורשה לי- אבל בדיוק כשהרמתי את המזלג נשמעה מדלת הכניסה דפיקה.