*תמונה למעלה אפשר לראות את אחת העיניים של אדם ושהניסויים השפיעו אפילו עליהן
....
זה היה השיעור הרביעי באותו יום.
ישבתי לבד בפינה החשוכה של הכיתה וניסיתי להקשיב למורה לביולוגיה מסבירה על חומריו של התא, אבל לא משנה כמה פעמים ניסיתי, לא הצלחתי להתרכז. מישל עדיין סירבה להתקרב אליי, לכן בשבוע האחרון הייתי לבד. בהפסקות, בשיעורים... אפילו בדרכי לבית הספר.
יולי סירבה להתנצל בפני עדיין, ואני סירבתי לוותר לה. אבל ידעתי שכשזה נגע ליולי, אחרי ריב איתה היא יכלה להתחיל אפילו לדובון-אכפת-לי בעיות עצבים או אפילו למלכת הקרח להתחיל לייבב בבכי.
ולאחר ארבעה שנים של חברות צמודה איתה, כבר ידעתי שהיא רוצה רק את התגובה שלי. וכשלא נתתי לה את התגובה שציפתה לקבל, זה שיגע אותה. ונורא נהנתי לראות את זה קורה.
עבור התלמידים האחרים הייתי די חדשות ישנות ורובם כבר כמעט ולא קראו לי בשמות יותר. אבל עכשיו הרגשתי קצת כמו הרוח של בית הספר. זה הרגיש כאילו נשאתי עליי קללה לפתע, כל אחד שניגשתי ישירות אליו בשבוע האחרון החל לברוח ממני בצחוק וצרחות. ואם מישהו לא היה בורח, הוא היה מתנהג כאילו לא ראה אותי שם אפילו.
סך הכול חשבתי באותו יום במסיבה שאם אשתה, אשחרר מהעבר. מהזיכרונות. אולי אפילו חשבתי שאצליח לשחרר מזיכרון אבי המתיימר מעליי, עם ידו מורמת על הילדה בת השמונה שקיפלה את גופה לכדור קטן וחסר אונים, מנסה לגונן על ראשה מפניו.
אני זוכרת שכשרק אושפזתי כמה שנים לפני, אנשים סביבי לא הפסיקו להגיד לי דברים כמו "אחרי כל מה שעברת, היקום רק יברך אותך." או "צריך להכיר את הכאב לפני שמכירים את האושר."
אבל זה היה פשוט בולשיט. כי מאותו יום, החיים שלי הרגישו כמו רכבת הרים שמישהו שבר אותה, ועכשיו היא רק יורדת ויורדת. שכחתי כבר איך מרגישים כשמאושרים באמת, כשמחייכים אל מישהו בלי לדאוג שהוא יראה את הזיוף בו או כשמתעוררים בבוקר עם ציפיה ליום. רציתי להרגיש שוב מאושרת, להרגיש את השמש מרפרפת שוב על עורי בחום. אבל אולי לא נועדתי לראות את השמש, אולי פשוט נועדתי להישאר בחשיכה.
והלוואי - אלוהים, הלוואי - והייתי אומרת לכם שמה שקורה עכשיו בבית הספר לא הזיז לי. אבל זה כן. הייתי כל כך מתוסכלת עד שממש היה לי חשק להכות מישהו או-
"תצטוותו לקבוצות של שניים ותתחילו!" המורה אמרה והעירה אותי ממחשבותיי. לא היה לי מושג מה היא רצתה שנתחיל. בחנתי את הכיתה בתקווה למצוא מישהו לא תפוס שאולי יוכל לעבוד איתי, אבל כולם כבר היו עם חבריהם ואני נשארתי לבד. נאנחתי בייאוש והחלטתי שאחכה עד שהשיעור יגמר פשוט וזהו.
העסקתי את עצמי בקשקוש במחברת שלי בשעה שנותרה ולבסוף הגעתי למסקנה שהציור שהיה אמור להיות פרח, נראה קצת יותר כמו גרגמל.
YOU ARE READING
כשהירח אוהב את השמש
Romance"תחזרי לחיים, אנה-" קולי נשבר ודמעות נפלו מעיניי כשהישרתי מבט אל גופה הרפוי והחבול של הנערה שאהבתי. "תחזרי לחיים בשבילי, אהובה, ואני מבטיח שאעלים את כל הכאב שלך." ~~~~~~ "כשהירח אוהב את השמש" הוא הספר הראשון שלי שאני מעלה, מפרק לפרק הדמויות והעלילה...
