וּבְיוֹם הַשְׁבִיעִי, הַשְׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר עוֹד לִפְנֵי הַשָּׁעָה שֶׁבַע בַּבֹּקֶר בְּקְשִׁי נִפְקְחוּ הָעֵינַיִם
וּכְבָר
נִשְׁבַּר הַלֵּב.
וּבַיּוֹם הַזֶּה
הַשְׁבִיעִי בְּמרץ בְּעָצוּמָהּ שֶׁל שִׁבְעָה שֶׁנִּמְשֶׁכֶת כְּבָר שישה חודשים הָעֵינַיִם מִתְקַשׁוֹת לְהִשָּׁאֵר יְבֵשׁוֹת, וְעַד שֶׁיַּחְזְרוּ הַלֵּב לֹא שָׁלֵם.
וְאַף לֵב לֹא יִשְׁקט.
And on the seventh day, the seventh of October,
before seven o'clock in the morning,
the eyes barely opened,
and the heart was already broken.
And on this day,
the seventh in March, in the weight of a day that has already lasted for a six months,
the eyes struggle to remain dry, and until they return, the heart is incomplete.
and no heart is silent.
