צלילי המאפיה : המנגינה של מילי. ספר שלישי.

פרק 3

מילי

אומייגד! אומייגד!
פיירו ‏אשכרה נמצא בפנטהאוז שלנו ועוד ישן בחדר הצמוד ליד החדר שלי!
אני מתהלכת ‏הלוך ושוב בחדר כשאני מרגישה את כל גופי רועד מרוב מתח.
לעזאזל איתי.
למה אני כל כך לחוצה?!
זה לא שאני מכירה את הגבר הזה בכלל.
למה שאני ירגיש לחץ ממנו?
עברו כבר חמישה ימים מאז דריה והוא ‏הגיעו לפה ועדיין לא הצלחתי לשלוט בגוף שלי ליד פיירו.
למה אני מרגישה ככה?!
דפיקה ‏רועמת נשמע על דלתי וגורמת לי לקפוץ במקום בבהלה.
"מי זה?!" נהמתי בכעס.
כי מי לעזאזל דופק ככה ועוד בשעה שמונה  וחצי בערב.
"מילי,זה מארק. ארוחת הערב מוכנה כבר. שלחנו לך כבר ‏מיליון הודעות ואת עדיין לא עונה!" הוא צועק מעבר לדלת.
אני מתקדמת לעברה,פותחת את הדלת ומוצאת מולי את מארק בלי חולצה.
מה שאני רגילה לראות כבר בכל יום.
אני מביטה בו באדישות.
"אמרתי כבר לדור שאני לא באה היום" עניתי ושילבתי את זרועותיי על חזי.
"למה?! עד שדריה סוף סיף נמצאת כאן, את לא באה?" הוא שואל ונראה המום.
אפשר לומר שזה גרם לי להרגיש רע בקשר לזה.
כי בואו נודע על האמת,עד שחברה הכי טובה שלי מגיעה לכאן,אין לי חשק פתאום לא לרדת למטה ולהיות עם כולם.
הנחתי יד על בטני ועשיתי פרצוף כאילו כואב לי הבטן.
"סורי מארק. ‏עניין של בנות. פחות זור—"
מארק מרים לעברי יד במהירות בשביל שאני יפסיק לדבר.
"לא מעוניין לשמוע,תודה רבה. תרגישי טוב" הוא מסתובב וברח כאילו לא היה כאן לפני שנייה.
ענענתי את ראשי וצחקתי בשקט.
עובד בכל פעם מחדש.
אני מתכוונת לסגור את הדלת אחריו ולחזור לעניינים שלי אך פתאום כף יד גדול אוחזת בדלת ועוצרת אותה.
"מה לעזאז—" הפסקתי לדבר בשנייה שראיתי את פיירו מולי.
בלעתי רוק.
"פיירו. מ-,מה אתה אתה עושה פה?" שאלתי בגמגום ולחץ יצא מפי פתאום.
לעזאזל איתי.
מה קורה לי?!
פיירו נשען על המשקוף,משלב את זרועותיו על חזהו ושולח לעברי חיוך ערמומי.
העיניים שלי נמשכות לאזור שריריו הגדולים שמותחים את חולצתו השחורה.
ליבי מתחיל לפעום בחוזקה.
"למה את לא יורדת למטה?" הוא שאל בקול עמוק וטיפה משועשע.
"אין לי חשק. וזה גם ‏לא עניינך" עניתי וניסיתי שוב לטרוק את הדלת על פניו אך הוא הניח את כף ידו עליה ועצר אותי עוד פעם.
נאנחתי בכעס.
פיירו גיחך בשקט והזיז את ראשו בשעשוע.
"ממה את כל כך לחוצה? זה בגללי?" הוא שאל.
מה לעזאזל?! איזה חצוף!
למה שהוא יחשוב ככה בכלל.
"ל-א,לא! מאיפה ‏הבאת את זה?!" שאלתי בכעס.
פיירו מתנתק מהמשקוף דלתי,דוחף את הדלת ונכנס לחדרי ללא בושה.
הוא מתקרב לעברי, מה שגורם לי להתרחק ממנו כמה צעדים אחורה.
"סתם,היה לי מוזר שאת לא יוצאת מהחדר שלך יום שלם במיוחד מאז שאני הגעתי לפה. אז חשבתי לעצמי שאולי עשיתי לך משהו" גבי פוגש בקיר שמאחורי.
אני מתנשפת בכבדות כשאני קולטת עד כמה הוא קרוב אלי עכשיו.
"זה לא קשור אלייך" אני מצליחה לומר בקושי רב.
"באמת?" הוא מרים לעברי גבה ונראה בכלל לא ‏משוכנע ממני.
פיירו רוכן לעבר אוזני ולוחש בטון עמוק וסקסי.
"כי לי זה נראה כאילו את מתחמקת ממני,דובדבן"
צמרמורת עברה בכל גופי.
דובדבן?
פאקינג מה?
איך הוא קרא לי עכשיו?!
לפני שאני מספיקה לענות לו,הוא מעביר את אצבעו על פניי באיטיות, נראה שהוא שורף כל נקודה שהוא נוגע בה.
הוא ממשיך לטייל איתה לאורך צווארי, ואני חייבת להתעשת ולסלק את היד שלו מעליי,אך אני בקושי יכולה לזוז.
מה נסגר גוף?!
‏נדפקת לגמרי?!!!
אני צועקת בתוך ראשי בשביל שאני יתחיל להתעורר על עצמי.
"מילי,מה שמעתי ממארק שאת לא רוצה לרד— מה אתם עושים?" קולה של דריה גורם לי להניח את ידיי על חזהו של פיירו ולדחוף אותו ממני.
"כלום!" אני ממהרת להגיד ומסתובבת לעברה.
דריה מביטה בנו במבט חושד כשאני שומעת את פיירו מאחורי מגחך שוב.
זה גורם לדמי לרתוח.
הוא עשה את זה ‏בכוונה?
למה?
מה הבעיה שלו,לעזאזל?!
כל הזמן הזה שהם היו כאן,‏הוא לא ניסה בכלל להתקרב אליי.
אז מה קרה פתאום שעכשיו כן.
דריה משלבת את זרועותייה על חזה הקטן ומביטה בכעס על פיירו.
"זה בכלל לא נראה ככה קודם" היא אומרת ומרימה לעברי גבה.
"זה באמת לא מה שאת חושבת. הוא גם רצה לברר למה אני לא יורדת למטה לאכול" התקרבתי לעברה בשביל לתרחק כמה שיותר ממנו.
"אה,אה. כן,כן אני מאמינה" היא בכלל לא מאמינה לזה כי היא שולחת לעבר פיירו מבט מאיים.
פיירו מגלגל עיניים ועובר על פנינו.
"אני לא יודע מה איתכן אבל אני מת מרעב. נתראה למטה" הוא עונה באדישות אך המבט משועשע של פניו עדיין לא יורד ממנו עד שהוא יוצא מהחדר שלי.
"תסברי" דריה מניחה את ידיי על מותנה ומחכה להסבר.
אני נאנחת ומסתובבת לעברה,"זה באמת כלום. לא קרה כלום. אני באמת לא מבינה מה הוא רוצה ממני" עניתי ‏בכנות.
‏לוקח לדריה כמה שניות להאמין לי עד שהיא מחייכת לעברי חיוך קטן.
"אני אוהבת את פיירו,אבל ‏תיזהרי מילי. פיירו לא בשבילך" היא מסבירה.
אני מנענעת את ראשי במהירות.
"אין לך מה ‏לדאוג בכלל. ‏אני בכלל לא חושבת עליו ככה וחוץ מזה הוא גם לא הטעם שלי כמו שאת יודעת" אני ממהרת להגיד.
אך משהו בתוכי מציק לי כאילו אני מרגישה שאני משקרת לה.
אבל למה?
הוא באמת לא אמור להיות הטעם שלי.
"אני יודעת..." היא עונה ‏באיטיות.
דריה מזיזה את שערה אל מאחורי אוזנה כשהיא מנסה להתחמק מלהביט בי.
היא לא מאמינה לי.
אני מרגישה את זה.
"טוב. בואי ‏נרד לאכול" היא אומרת לבסוף.
רציתי ‏להתווכח איתה על פיירו אך עזבתי את הנושא בצד.
עדיף ככה.
כמה יותר פחות לדבר עליו.

................

פיירו

‏קאצו,השפתיים האדומות האלו.
כמה רציתי לטרוף אותן באותו השנייה ושלא נדבר על הריח שנודף ממנה.
דובדבן מתוק שלי.
אם דריה לא הייתה מפריעה לנו הייתי מסוגל לזיין אותה על הקיר באותו רגע ממש.
היא הייתה קרובה אלי כל כך.
לעזאזל,מה הבחורה הזאת עושה לי?
אני אפילו לא מכירה אותה והיא כבר מטריפה אותי.
אולי אני פשוט צריך לזיין אותה וזה יעבור לי כאילו לא היה?
כן,כן. אני בטוח בזה.
אף פעם לא חשבתי על שום בחורה כמו שאני חושב עליה.
וזה פאקינג מוזר.
לפחות היא גרמה לי,לזמן קצר לשכוח ‏מהבלאגן שעובר לי בראש בדרך כלל.
"הו! הנה אתה. כמה זמן לרדת?!" דור קורא ברגע שהוא רואה אותי נכנס לסלון.
"איפה הבנות?" שאול טום כשאני מתיישב על הספה.
"עוד למעלה. עושות שיחת בנות" עניתי באדישות ונשענתי לאחור.
"נו באמת! זה לא יגמר בחיים עכשיו! אני רעב!" מתלונן דור.
"אז לך לאכול כבר. ‏אתה עושה לי כאב ראש" עונה לו מארק.
"הייתי עושה את זה אבל הזמר היקר שלנו לא מרשה להיכנס לחדר האוכל עד שכולם שם!" נוהם דור וקם מהספה.
טום לידי מגלגל עיניים ומגחך.
"דור אתה כל הזמן רעב. תפסיק לעשות מזה סיפור." עונה טום ברוגע כשהוא שואף מסיגריה שלו.
"יש לך עוד אחת?" שאלתי אותו.
טום מהנהן וזורק לעברי חפיסת סיגריות.
"אתה עושה את זה רק בגלל דריה נכון. בגלל זה אתה מנסה להרוג אותי כאן" מתלונן שוב דור.
"כן" עונה טום בקצרה.
אני בזמן הזה שואף עמוקות מסיגריה שלי,זורק לאחור את ראשי ועוצם עיניים.
כמה רעש הם עושים.
"‏למה אתם מעשנים בתוך הבית?!" קולה של דריה נשמע.
אני פוקח את עיניי ורואה אותה ומילי עומדות ‏בכניסה לסלון.
דריה נכנסת עם מבט עצבני,מתקרבת לטום ושולפת את הסיגריה מהפה שלו.
"מה אמרתי לך על זה?!" היא מביטה בו בכעס.
‏במקום להתעצבן עליה,טום מחייך לעברה חיוך אוהב.
"‏עכשיו שמתי לב עד כמה התגעגעתי אליך,אחות קטנה" הוא עונה לה בטון רגוע.
דריה מגלגלת את עינייה וזורקת את הסיגריה לתוך המאפרה על השולחן.
"אתה אידיוט. יש לך מזל שאני אוהבת אותך" היא עונה.
"גם אני אותך"
"יופי ‏טופי! אתם ‏אוהבים אחד את השני. אפשר ללכת לאכול כבר?!" אומר דור,מסתובב והולך לכיוון חדר האוכל בכעס.
מארק קם אחריו ואז טום דריה נכנסים גם לשם.
אני שם לב שמילי עדיין עומדת ולא זזה.
אז אני מחליט גם לקום ולתקדם לעברה.
"למה את לא נכנסת?" שאלתי אותה.
מילי מזיזה את שיערה האדום אל מאחורי אוזנה ונראית ביישנית פתאום.
"לא יודעת" היא לוחשת.
אני לא יודע מה הבעיה שלה אבל אני מתחיל להיות רעב פה.
אז לפני שהיא מספיקה לפתוח את הפה שלה שוב,אני אוחז בידה ומושך אותה אחרי.
"מה אתה עושה?" היא נשמעת המומה מאחורי ואותי זה משעשע מאוד.
"אני רעב" עניתי.
"פייירו תעזוב אותי" היא מנסה להשתחרר ממני אך אני לא מאפשר לה עד שאנחנו מתוך החדר עם כלום ואז אני משחרר את ידה.
‏אני מתקדם למקום שלי בלי להסתכל לעברה שוב ומתיישב.
אני עשיתי את שלי.
עכשיו ‏זה תלוי בה להישאר או ללכת.
בזמן שאני ממלא את הצלחת שלי בכל טוב,אני קולט בזווית העין את מילי סוף סוף יושבת כמו כולם.
איזו בחורה עקשנית.